לכאורה אני מאושר.
באמת.
אני מכיר אפילו כמה אנשים שמוכנים להישבע על זה...
רוצים שאני אסביר?
טוב נו...
אני נראה לא רע בכלל, בריא (טפו טפו טפו...), יש לי משפחה ואין
לי סארס.
יש איזו מישהי, שלכאורה היא בכלל לא מיוחדת.
נראית סביר, יש לה קול נחמד, לפעמים היא נחמדה, אה - וגם אין
לה סארס.
פעם היינו חברים.
ולא סתם, שלוש שנים היינו ביחד, היינו הראשונים אחד של השני.
בהכל.
אוי כמה שהיא אהבה אותי... ולפעמים גם אני אותה.
ולפעמים לא,
וכמעט תמיד לא.
ופתאום גם היא לא.
לכאורה, הגענו לעמק השווה. אני לא אהבתי אותה ועכשיו גם היא לא
אותי.
ארבעה חודשים כבר עברו מאז.
לכאורה זהו זמן מספיק להתאושש מלב שבור, על אחת כמה וכמה אם
הלב שלי בכלל לא נשבר.
אני כבר לא ממש חושב עליה.
כלומר רק מידי פעם, כשאני עצוב...
ולכאורה, אני בכלל לא עצוב הרבה.
כלומר, אני עצוב רק כשאני חושב עליה, וזה רק מידי פעם.
רגע, נראה לי שקצת התבלבלתי פה.
עכשיו אני בוכה, לא נורא... לכאורה, זה רק כמה דמעות.
זהו, עכשיו העיניים יבשות.