זוגות זוגות הם עלו לתיבה.
החזיקו ידיים ועלו בעלייה התלולה.
היא לא היתה מפרכת במיוחד, היה להם אחד את השנייה.
האנמי עם האנמית.
הסנוב עם הסנובית.
האידיוט עם האידיוטית.
כולם מצאו את החצי השני שלהם.
כל סיר מצא את מכסהו.
והם עלו שם, בעליה שהובילה לתיבה. לאושר. לחיי נצח דביקים
ואוהבים.
התיבה אשר הובילה אותם לחיוך מאוזן לאוזן שלא יורד לרגע
מהפנים, ללחישות, נשיקות, ליטופים, לאהבה.
והנה הגשם החל לרדת.
טיפות, טיפות, יורדות מהשמיים.
ממלאות את האוויר.
נוחתות על האדמה.
מצטברות.
והתיבה החלה לשוט.
יש לה שלושה קפטנים.
מנווטים אותה בחזקה ובביטחון.
מחייכים זה לזה.
מביטים אחורה ומחייכים לבנות זוגן, שיושבות בנחת על ספסל עץ
חום.
מרגע לרגע התיבה מתרחקת.
חשיכה נופלת.
רק מחלון אחד מבצבץ לו עוד אור.
היא יושבת שם לבד.
ליד שולחן הכתיבה.
מציצה מחלון חדרה אל עבר השמיים הקודרים, הטיפות הקרירות.
משרבטת משפטים מידי פעם על דף מרופט. משפטים שאף אחד לעולם לא
יקרא.
מאזינה לו ברקע.
כי הוא היחיד שיכול להרגיע אותה.
למה היא לא עלתה על התיבה עימם, אתם שואלים?
היא לא היתה יכולה.
הכניסה היא לזוגות בלבד.
רק זוגות מגיעים למקום בו האושר הוא תמידי ונצחי.
אז בינתיים היא שם בחדר.
מחכה לאביר. האביר שלא יגיע.
יושבת ומשרבטת משפטים שאף אחד לעולם לא יקרא. |