פרולוג


"וזה בדיוק מה שמפחיד. הרעיון שלמקום העדין שלי יכנס מישהו.
הם צרובים זה בזה, הרצון שתדע שכזאת אני, הפחד שתפגע בי
מבפנים.
והרי כל מילה שלך נוגעת. אתה יודע את זה בביטחון גמור.
כל תנועה של קולך פתאום מרעידה בי משהו רך, לא נשלט.
כל שינוי בתווי פניך נקלט, מעובד ומועבר בצמרמורות עד הפטמות
והעורף.
אי אפשר שלא לחוש. בייחוד מהמקום הרך, של העיניים."

האופרה עדיין הידהדה באוזניי את הצלילים האחרונים.
התיישבתי בין הארגזים, על הכורסא הירוקה בסלון. אורות תל אביב
הרגיעו אותי מעט, מוכיחים
שיש עוד זמן. פתחתי ארגז ופירקתי את החלק העליון שלו.
הוצאתי שני ספרים וכמה ניירות, שישבו סביב, שזה יראה שעשיתי
משהו. נועם אוהב לראות שאני עסוקה במשהו, לא מתבטלת. הוא ארז
את הארגז הזה, על פי כל סימני הסדר. חלוקה לנושאים ועל פי סדר
הא"ב, כרגיל. ספרים. היומן הישן שלי התמעך ביניהם.



פרק ראשון

בערב הקודם שוכנעתי ללכת לאופרה הזו. לא ידעתי בכלל שיש הצגות
צהריים ביום שישי.
"מלאך האש," הסבירה דינה. "אופרה של פרוקופייב. רוצה לבוא איתי
מחר? יש לי כרטיס נוסף." היא נופפה בתוכניה. "הצגת צהריים, אחר
כך נלך לאכול משהו. יהיה כיף." שכנעה.
הצצתי בתוכניה. מצוקתה של אישה. כישוף. האשמה. יסודות לא רעים
לסיפור.
"פרוקופייב. המוסיקה שלו יוצאת מן הכלל בעוצמה שלה." דינה
התמוגגה.
"טוב." חייכתי. "אשאל את נועם לגבי זה."
היא החמיצה פנים. "חשבתי שנלך רק שתינו. רק הבנות."
"טוב." הנהנתי. "אני אודיע לך מחר אם זה מתאים לי, אוקיי?"
היא נראתה מאוכזבת טיפה. "קפה?" שאלתי, מפלסת לי דרך בין
ארגזים. אחר כך נועם נכנס הביתה ועברנו נושא.  רק האופרה הזו
נתקעה לי בראש כל הערב.
למחרת בבוקר התעוררתי בבת אחת. נועם שלח את ידיו אל בין ירכיי.

"בא לי פינוק של בוקר," מלמל באוזני, "לפני העבודה. אני שונא
לעבוד ביום שישי."
התהפכתי אליו, מנסה לגנוב זמן, נזכרת במה שקבעתי יום קודם.
"אני יוצאת עם דינה לאופרה היום."
הוא נשק לצווארי, מחזיר את ידו למקומה הקודם. "מה זה קשור?"
"אז אין לנו הרבה זמן." נאנחתי קלות. ידו הימנית ידעה מה היא
עושה.
"מגבילה את הזמנים כבר?" הוא לגלג, מסתכל עלי מתפתלת. "אני ממש
לא שואל אותך כמה זמן זה יקח."
הוא התקרב אל אוזני ולחש. "תשתקי ותהני."  
כשקמנו, התקשרתי לדינה.
"זה ממש עוד שעה. חשבתי כבר שאת מבריזה לי." ההקלה קרנה
מהטלפון.
"אפגוש אותך שם?" מלמלתי, ממהרת להעביר לפסים מעשיים ומנסה
להיכנס לג'ינס ולנעליים בו- זמנית. נועם גיחך על תנועותיי
המגושמות וסידר את העניבה התכולה במדויק בשניה וחצי.
"אין בעיה. לא נספיק קפה, אבל בכיף."
"קבענו." חייכתי.
נועם עמד בכניסה. "אני זז. תהיי כאן כשאחזור?"
"יכול להיות."
"אני מאחר בגללך." הוא נזף בי בחיוך.
לא היה לי זמן לויכוח. חיפשתי את העגילים הארוכים שלי.
"מצטערת, חומד."
"תהני באופרה." ניקר את לחיי.
הדלת השאירה לי את השקט לעצמי. קיללתי את הקפה החם מדי,
ויצאתי.

בקבוק היין כבר היה בחצי הדרך לסיום ואני הייתי בדף הרביעי
לפני סופו של היומן. נועם נכנס הביתה. תלה את המעיל, ונכנס
לסלון.
"יין? עכשיו?"
לא הרמתי עיניי מהדף. הייתי כבר כמה ימים לפני שנפגשנו. לא
תיארכתי את הימים, אז.
"כן." עניתי בשקט, ולקחתי שאיפה ארוכה מהסיגרייה.
"סיגרייה?" קולו נשמע המום.
"כן." המשכתי לקרוא את ההתלבטויות שלי.
הוא שתק. הסתובב קצת בסלון. עצבנות ניכרה היטב בתנועותיו שהפכו
חדות מהרגיל.
"את מוכנה להסביר את כל זה?" נפנף בידיו.
"לא." עניתי. הוא נכנס לחדר השינה וטרק את הדלת.
הדלקתי עוד סיגרייה, מסופקת. נועם השמיע רעשים של טרום שינה.
הטקס הקבוע של שטיפת הפנים, כיבוי הדרגתי של האור וקריאה. הוא
לא ניסה להזמין אותי. זה לא הפריע לי. לא רציתי להביט בו כרגע.
הקולות נדמו מחדר השינה, סיימתי את בקבוק היין והקריאה
השנייה.
הלחץ גבר על החזה, והדמעות כבר התגלגלו, ממליחות את היין.
הסלולארי בידי הוכיח שמי שקרוב התרחק בשנה האחרונה, והשעה כבר
מאוחרת כל כך.
עשרים דקות דפדוף בסלולארי. מי ער עכשיו. דינה וירון כבר מזמן
ישנים. זה מין חוק בלתי כתוב שרק רווקים ערים אחרי אחת בלילה.
כמו שרציתי ברגע הראשון, התקשרתי ליניב.
הוא לא נשמע מופתע. "היי מותק, מה שלומך?" השיב לי בעליזות.
"אני ממש מצטערת על השעה. לא הערתי אותך?" חששתי.
הוא צחק. "ממש לא. אצלי זה שעה נורמלית. הכל טוב? מה שלום
נועם?"
צחוק מריר מילא לי את הפה, בלתי נשלט. "אני לא יודעת כבר מה
בסדר ומה לא."
הוא חתך את השיחה במהירות, החלטי ויציב.
"את נשמעת מוזר. קחי מונית ובואי. לא נראה לי שזה לטלפון." הוא
הדהים אותי.
ההלם סינן מגרוני את ה"טוב, תודה, אני בדרך." ההכרחי.

"את מוכנה לזה?" יניב חייך. הוא ידע היטב שיש גבול למה שאני
מסוגלת לספוג.
"דבר כבר." רטנתי, מסדרת לו את הכרית. הכל כאן תמיד מבולגן כל
כך. איך הוא מצליח לחיות ככה.
"מעולם לא חשבתי שאת מאושרת." הוא עצר והרים את פניי אליו.
"מעולם לא היתה לי אשלייה לגביך ולגבי נועם. זה היה מאוד ברור
שאושר זה לא." הוא וידא בעיניי, מחפש משהו.
"אתה רוצה להגיד לי שלא רימיתי אף אחד?" השטיח שלו היה מלוכלך
תמיד. ככה זה כשאין אישה בבית.
"העיניים שלך," הרים לי את הסנטר שוב, "לא יכולות להיות שחורות
ומאושרות. את יודעת מה זה עיניים שחורות?" הוא הדליק לשנינו
סיגריות. הוא חיכה לתשובה, זו לא שאלה רטורית.
"לא." הבטתי בו, מחפשת את הסטירה.
"עיניים כבויות."
"זה לא תמיד היה כך?" לחשתי.
"לא, שירה. מעולם לא. זה מה שהראה לך היומן, לא?"
חייכתי. "נכון."
"באת לפה עם אש. שלוש שנים לא ראיתי אותה." סיכם.
שוב רטנתי. "יופי. מה אני עושה עם זה עכשיו."
"לא יודע. מה את רוצה לעשות?"

פרק שני

שלוש בלילה, יוצאים מהפאב האחרון.
רחוב קינג ג'ורג' שקט מאוד. יניב הולך לידי, מתנדנד קלות.
מסתכלת בחלונות, הפנים לא מוכרות.  "מתאים לך לצאת לטייל ככה,
בשלוש בבוקר." הוא אומר בשקט.
"לא ידעתי מה לעשות עם כל האנרגיה." התנצלתי.
"אני מבין, וזה בסדר." הוא מביט בי, משועשע. "אז מה את רוצה
לעשות עם הכל?"
" לעוף. לרחף מעל העיר הזאת, שבאורותיה החשמליים מרסקת בועות."
התפייטתי, מלאת פאתוס.
"ובאופן קצת יותר מעשי?" הוא צחק.
"ללכת ללמוד פיתוח קול." החלטתי בבת אחת.
הוא התגלגל מצחוק. התנדנדנו שיכורים לאורך הרחוב עד שמונית
הצילה אותנו.

"איפה  היית אתמול בלילה?"
החליפה השחורה היתה מקומטת לגמרי, השיער מדובלל, רק עיניים
בורקות חייכו אליי מהמראה מול הדלת. נועם ישב, חולצה לבנה
מגוהצת לחלוטין ועניבה אפורה, לא מרים את העיניים מהתה של
הבוקר.
"למדתי פיתוח קול." חייכתי.
"מה?" הוא הסתכל עלי בכעס. "עד הבוקר?"
"כן, עד הבוקר." כבר התגלגלתי מצחוק.
"ההתנהגות שלך זוועתית," הוא התקרב אליי, "את מסריחה מאלכוהול
וסיגריות. איפה היית?"
התחלתי לשיר לו נירוונה.
"מיי גירל, מיי גירל, דונט ליי טו מי, טל מי וור דיד יו סליפ
לאסט נייט."
הוא רתח. "את כל כך חצופה. תני לי סיבה אחת פשוטה למה לא להרים
עליך יד עכשיו."
"כי זה לא חוקי." חייכתי אל עורך הדין הצעיר שלי.
הוא טרק את הדלת לחדר שינה.
השעון במטבח הראה שיש לו עוד שבע דקות בדיוק לדרמה הזו. ספרתי
לו עד שלושים כשהוא פתח את הדלת.
"זה לא יכול להימשך ככה. את תבטיחי לי שזה לא יקרה יותר."
התיישבתי על הספה, והדלקתי סיגרייה. "לא נראה לי." טון של קרח,
חיוך ממיס.
"אני אלך מכאן אם תמשיכי. ותפסיקי לעשן בבית שלי."
המשכתי לזמזם את "מיי גירל" בשקט.
"אני אלך, את שומעת?"
"אני שומעת. אתה תעשה מה שטוב לך." הוא עמד שם ונראה לגמרי בן
ארבע. גנבתי לו את כל הצעצועים.
"מה את רוצה שאעשה? את עושה דברים בלי לשאול." הוא דפק רגליים
ברצפה, והטון הפך יללני.
"אתה תעשה מה שטוב לך." עניתי בשלווה.
"את תהיי בבית כשאחזור?" הוא העיף מבט בשעון. שום דבר לא יגרום
לו לאחר, הוא קבע בדייט השני שלנו. זיונים זה יוצא דופן שהוא
שונא.
"אולי." חייכתי אליו חמים. "יום טוב, מותק."
הוא טרק את דלת הכניסה.
אותי זה הצחיק.