כשהשקיעה מתחילה,
כל העננים לשמש בורחים.
הם נאספים, וכמו עדר עפים.
ככל שהשמש מתרחקת,
כך אכזבתם גודלת.

צבעם משתנה בהתאם לשמש,
הם מצטמקים מרגע לרגע,
ובסוף נעמדים.
הם מבינים שאת מטרתם פיספסו,
נאספים למקום אחד, ואט אט,
מכתמים אדומים, כתומים, ורודים וסגולים,
נעלמים להם לתוך הלילה השחור.

בלילה, על הירח הם מעופפים.
מסתירים אותו מפני אחרים.
בהם, כבר אף אחד לא יתעניין,
אלא בכוכבים המנצנצים,
מיליונים, מיליונים.

כל בוקר, כשהשמש עולה,
מתחילה לה תקווה חדשה.
אולי הפעם,
הם יצליחו לתפוס אותה.



     23/12/01