"אמא! אמא! אפשר להחליף את הבגדים האלה! עוד כמה ימים הסיוט
יגמר! סיפרו לי! אפשר כבר לצאת החוצה.. איזה כיף יהיה שם.."
אליקים אמר. הוא שכח כמה הוא אהב את המדים האלה בהתחלה. הוא
אהב להרגיש שהוא שווה לאמא, לאבא ולאחים הגדולים שלו. הוא חשב
לעצמו 'איזה נחמדים הנאצים האלה, נתנו לנו בגדים חדשים. אז למה
אמא כל כך מפחדת מהם?' בעצם הוא אף פעם לא הבין.
אמא שלו הציצה מהחור הקטן והגבוה בפינת החדר וראתה הרבה ילדים
משחקים בחוץ. היא ראתה שלא עושים להם כלום והבינה שבאמת, זה
הסוף. כל המשפחה התרגשה ושמחה שאפשר לחזור לחיים נורמאלים.
חיים שהם באמת חיים. אבל לי הייתה הרגשה מוזרה. 'זה לא
הגיוני', חשבתי לעצמי, 'למה שהנאצים יפסיקו? היה להם נוח
להתעלל בנו עד עכשיו, נמאס להם פתאום?' חשבתי שהנאצים מתכננים
לתת לנו לשמוח וככה לגרום לנו לסבול שוב. אליקים התחיל לרקוד
לידי, ניסה לשכנע אותי לשמוח. אבל לא יכולתי, פחדתי. כל המלחמה
הזאת גרמה לי לפחד ולפחד, לא יכולתי לשמוח בכלל.  אליקים פרש
מנסיונותיו הנואשים לשכנע אותי להיות שמחה, ועבר אל אחותו
הגדולה. היא, בניגוד אליי, לא חששה והסכימה לצאת איתו מיד.
הבית הראשון שהם הלכו אליו היה הבית של יהושע. אליקים כל כך
התגעגע אליו. הוא לא האמין שהוא לא יראה את החבר הכי טוב שלו
כל כך הרבה זמן. הוא התגעגע לתקופה שהוא היה רץ אליו הבייתה
בשניה שהוא פקח את העינים בבוקר. הוא חיכה לזה כל כך הרבה זמן.
אז, הוא התגעגע כבר שניה אחרי שהם נפרדו, ועכשיו הוא לא פגש
אותו כבר כמה שנים! בהחלט יותר מדי זמן בשביל חברים טובים.
כשהם הגיעו לחדרון של משפחת  גולדנברג, המשפחה של יהושע, לקח
לאחותו של אליקים הרבה זמן לשכנע את אמא של יהושע שזה בטוח
לצאת החוצה, אבל בסוף היא הצליחה. אליקים ויהושע התחבקו חיבוק
ארוך, חיבוק כזה שאומר 'אתה לא יודע עד כמה התגעגעתי..', ובכו
כמו שלא בכו מעולם. בכי שמח, בכי מתרגש. הם חיכו לרגע הזה הרבה
מאוד זמן. כל אחד מהם הכין לוח שנה שכזה בשביל לספור את הימים
עד סוף המלחמה, כשהם יפגשו שוב. שתי הטבלאות שלהם היו זהות,
למרות שאף אחד מהם לא ידע שגם השני הכין טבלה. מבחינתם, בשניה
הזו המלחמה נגמרה. בשניה שהם ראו אחד את השני ושיחקו ביחד שוב,
אף אחד לא יכול לנצח אותם. הם, שני ילדים קטנים בני 7, ינצחו
כל אויב כל עוד הם ביחד. 'נראה מי יעז להתעסק איתנו!' הם באמת
האמינו בזה, ואחותו של אליקים, שהשגיחה אליהם כל הזמן, חייכה,
היא רצתה להאמין להם אבל לא יכלה. "צריך לחזור הבייתה, מתחיל
להחשיך", אמרה אחותו של אליקים, "בוא יהושע, נחזיר אותך הבייתה
שלא תלך לבד". השלושה החלו לצעוד בשביל החול ש"הכינו" לעצמם
בעזרת צעדיהם. הם הגיעו לביתו של יהושע ונפרדו לשלום, "ניפגש
שוב מחר, נכון?", שאל אליקים וחיכה לאישור מצד חברו. "אני
מבטיח" ענה לו יהושע. יהושע ואחותו חזרו לביתם וסיפרו לאמם את
כל מה שעבר עליהם. הם היו מלאי חוויות, למרות שמשחק עם יהושע
היה הרגל בשביל אליקים. אליקים סיפר לי הכל, ואני שמחתי שהוא
חזר אלינו בריא ושלם, ואם הוא שמח בנוסף לכל אז מה טוב. אליקים
המשיך להשתולל בבית ואני ישבתי על הרצפה, נשענתי על הקיר
וקיוויתי לטוב. "הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה לך", אמרה לי
דודתי, אמא של אליקים. ואני עניתי לה "ואם לא, אני אזכור
שהשתדלת". היא באמת עשתה הכל כדי שיהיה לי טוב, אבל המצב לא
איפשר לה. זאת לא אשמתה, אני יודעת. מאז שהנורא מכל קרה, היא
הפכה להיות מעין אמא שלי, והיא דאגה לי באמת כמו אמא. בינתיים
נשאר לי לקוות שאליקים צודק, ואני אמשיך לקוות, אבל לא להאמין.
אליקים חלץ את נעליו ופשט את חולצתו, למרות שאסור, אבל מה אכפת
לו, הרי "המלחמה נגמרת בקרוב". לא נורא, נקווה שלא יכנסו
אלינו.
פתאום שמענו דפיקות על הדלת. אליקים פתח את הדלת, ומולו עמדה
קצינה נאצית שפקדה עליו להודיע להוריו ש"על כל בני המשפחה
ודיירי החדר לפשוט את בגדיהם ולצאת החוצה".

לבן דוד שלי, כי הוא חשוב לי כל כך.