הוא יושב בחדרו, משקיף אל האופק ונזכר בימים ההם.
בעבר הרחוק שנראה כה מתוק , נשען לאחור ומפליג בדמיון.
מתגעגע לרגע, לדקה לשעה בה יכל להביט בה ברוגע
לזיו קולה המתנגן ברקע למלות שיר אהבה.

שמש הקיץ חולפת לאטה, העונות לעולם לא ישובו
בלבו הקפוא רק חורף ישרר ומקפיא את כל מה שנשאר.
ציפורים נודדות מארצות החורף למקום בו חם יותר
נטוע נשאר הוא במקומו, כאם יעקר ישאר כגדם קטוע.

פגש בה בגן בו טיילה לאורך הימים, כן הייתה חולמנית
אך עם זאת כה ארצית, התאהב בה מרגע ראשון
לאחר מות בנם הקטן, יצאה מדעתה, שתקה ולא הוסיפה מילים.
הוא ניסה לנחמה ללא הצלחה ומתה היא לאחר כמה שנים.

כך נשאר בודד, כי לא יכול הוא לבטא את הרגשות שחונקים
לא יוכל למצוא אהבה חדשה כי ליבו נעול מבפנים.
כך מיום ליום דועך הוא ונאלם ולא יוסיף עוד לדבר
מחכה מחכה רק לאותו הרגע, וכבר יגיע זמנו להקבר.