היא התעוררה בבוקר והתחילה לבכות.
היא לא הלכה היום לבית הספר, מזה חודש שהיא נשארת בבית לבדה על
חשבון הלימודים.
ומזה חודש שאיש לא התקשר לשאול לשלומה.
דבר לא היה שונה באותו יום מבשאר הימים בשנה. אנשים רעבו עדיין
ברחובות, נרצחו בבתיהם והכאב היה עצום. דבר לא היה שונה בעולם
מלבד דבר אחד - "די נמאס לי" - חשבה לעצמה ואותה מחשבה
ליוותה אותה לאורך כל היום "נמאס מהכאב, נמאס מהלבד -".
לקורא הפשוט עלול להיראות שמצב גיבורת סיפורנו העממי משתפר
והיא עומדת על נק' תפנית חשובה בחייה הקצרים, ואם זהו המקרה
גורל הסיפור להסתיים בכי טוב וחיוך רחב של הקלה יעלה על שפתיי
כולנו מפני שהסוף טוב והכל טוב... האמנם?
"- ... נמאס מהחיים"
באותו יום החליטה גיבורתנו הנאווה 'לקחת את הדברים לידיים' כמו
שאומרים.
תחילה היא ישבה אל מול המחשב אך זמן קצר לאחר מכן החליטה שיאה
יותר להיפרד ממשפחתה בכתב יד. לכן הקדישה 4 פסקאות - פסקה אחת
לכל בן משפחה - ומכיוון שידעה שהדבר יכול להיתפס כמתיחה בחרה
בכל פסקה מקרה אישי שיתאים לכל אחד מבני משפחתה האהובים,
והפחות אהובים גם כן.
לאחר שסיימה את ההקדשות האחרונות של מקורבי ליבה בחרה מארונה
את בגדיה האהובים. היא הוציאה מארון הבגדים את גרבי הרשת אותם
החזיקה קרוב לליבה, לבשה את מכנסי הג'ינס השחורות שמצאה ברחוב
יום אחד ומאז לא העיזה להיפרד מהם. למזלה חולצתה השחורה עם
ההדגש האפור על הגב שאהבה כל כך יצאה באותו בוקר מן הכביסה כך
שתוכל ללבוש אותה לפנות ערב עם השקיעה.
ולאחר שגיבורתנו האהובה סיימה להתארגן העיפה מבט אחרון לחדרה
ולביתה ובאופן סמלי ומעט אירוני אחרי חודש של התבודדות יצאה
סוף סוף קרן מקותלי ביתה אל העולם הפתוח והמכאיב.
כשהגיע האוטובוס עלתה קרן במהרה, שילמה את קנס חמשת השקלים
לנהג וחיפשה לה מקום שקט ומבודד בחלק האחורי של האוטובוס
וכשמצאה את מקומה התיישבה ושקעה בהרהורים. הרהורים בלתי פוסקים
על עברה, חבריה בזמנו שכעת הפנו לה עורף, משפחתה האבודה שלא
ידעה איך לקבל אותה לחיקה וכמובן הוא - הסיבה לכל זה.
תחנה אחרונה כולם לרדת
קרן ירדה מן האוטובוס והחלה ללכת לכיוון המצפה. השעה הייתה כבר
חמש אחר הצהריים והשמש תשקע בקרוב. בסופה של דרך לא קלה הגיעה
קרן למצפה הנטוש ובהתה מספר דקות בנוף המרהיב שהשקיף על רחבי
העיר המלוכלכת. משם למעלה נראתה העיר טהורה ותמימה כל כך אך
קרן לא נתנה לעצמה להיסחף לאשליה המעוותת ובמהרה התנערה
מהזיותיה, ונעצה מבטה בשעון היד השחור שלה אותו מצאה בהופעה של
אביב גפן בפסח כשנתיים קודם לכן - חמש ארבעים - הראו המחוגים
בטעם מר, השמש החלה לשקוע וכמוה גם גיבורתנו המיוסרת בעולמנו
הקר וחסר הרחמים.
מספר שניות לאחר מכן עמדה קרן כבר מעבר לגדר הביטחון החלודה
ועצמה את עינייה החומות והמלאות - "היא קפצה והכל היה בסדר/
אולי תעוף.." - דקלמה לעצמה וזמזמה את שירה האהוב בראשה.
כשפקחה קרן את עינייה לרווחה לפתע הכל היה ברור ושליו, השמיים
האדימו בחיבור שמיימי בין מרום לארץ והכאב נראה כה שולי
ומרוחק.
וכעת אני שואל אתכם קוראים נאמנים, היתכן שתפנית חלה בנפשה של
קרן ממש ברגע האחרון? האין יכול סיפור זה להיגמר בחיים ארוכים
מאשר במוות חסר תקדים??
- קפיצה -
כנראה שלא
שקט השתרר למרחקים והשמיים דמו לציור שמן אדמדם, הכל נגמר.
אך לפתע קול עדין של אנקת כאב ובכי מר בקע מתחתית ההר, היתכן?
-"...אההה"-
הרעש חזר לרחובות.
|
