"הבאת?" הוא שאל אותי בעיניים אדומות וחיוך מאולץ. מעילו השחור
העשוי עור עשה לו מראה גנגסטרי מפחיד, ידיו כאילו חיפשו מישהו
להכות ופחדתי שאני זה שייפול כקורבן למעשה. הסתכלתי עליו, מבטו
המסומם והעלוב גרם לי לרעד בכל הגוף. לרגע שאלתי את עצמי מה
אני עושה כאן. "הבאת?" הוא שאל שוב בקול כעוס. הכנסתי את ידי
לתוך כיס מעילי הלבן והוצאתי מתוכו חבילה קטנה חומה. הוא הביט
בה כאילו חייו היו תלויים בה. הגשתי לו את החבילה והוא חטף
אותה מידי, פותח אותה במהירות ובודק את החומר הלבן שהיה בתוכה.
הסתכלתי עליו, בנאדם שפוף ומעורר רחמים. זה כאילו שיכולתי לנבא
את העתיד שלו ולהחשיב אותו בעצם לאדם מת. מת יותר ממת. הוא נתן
לי שטר של 500 דולר, "זה על היום ועל הפעם שעברה", אמר והלך די
מרוצה. הכנסתי את השטר לכיס מכנסי והתבוננתי בו הולך ונעלם.

בן 26, מחוסר עבודה נורמלית, מחוסר בית נורמלי ובכל זאת לבוש
כאדם מכובד. אין לי לאן ללכת ואין לי לאן לחזור. לפחות ככה אני
חושב. את פרוסת הלחם האחרונה שהייתה לי כבר אכלתי, את מה שאראה
מהכסף שקיבלתי זה עתה, זה רק 100 דולר ואת השאר לדילר כמובן.
הלכתי כשהרגשה של אומללות מציפה אותי. איך הגעתי למצב שבו
הרוויח את כספי ממשהו לא חוקי? הרגשתי טיפש ורציתי לחזור בזמן
אחורה לפני שהתחלתי עם כל הסיפור הזה. הלילה היה קריר, הרחובות
היו שוממים והירח היה היחיד שהאיר לי את הדרך. ערפל כיסה אותי
ורוח חזקה נשבה בפניי.

בוקר. טיפות הגשם עוררו אותי בחוזקה כמו ציפורים שמנקרות לחם.
קמתי מהספסל ורצתי לתפוס מחסה. נכנסתי לבניין נטוש, מנער את
עצמי מהמים. מעילי היה רטוב ומלוכלך. הסתכלתי מסביב, מוזר, לא
ראיתי את המקום הזה מימיי, כאילו זה בא משום מקום. קירות
הבניין היו אפורות ומכוסות קורי עכביש, פסעתי באיטיות לעבר דלת
ופתחתי אותה.
שקט. השקט כבש את הדירה, כאילו שגם אני לא הייתי שם. נכנסתי
פנימה. המקום היה מאובק ומבולגן, עצמתי את עיניי. פולש, חטטן,
חצוף, כל ההרגשות האלו לא חדלו לעבור בגופי. אולי מצאתי לעצמי
סיבה טובה למה לחדור לכאן בעצם. היה לי מזל בזמן שלא היה לי
בית, והיה חשוב לי לנצל את העובדה שאף אחד כבר לא גר כאן יותר.
פקחתי את עיניי, מכיסי הוצאתי את ה- 100 דולר שלי, הכסף היחיד
שהיה ברשותי.
הרמתי את השטר גבוהה למעלה בשתי ידיי ונשבעתי באותו היום
להתחיל את חיי מהתחלה.