שקט בחוץ. חושך. אפילו אבק על התריסים כבר לא נשאר לי.
אני שוכבת במיטה, משתדלת לחפש נקודת שבירה.
איפה הפסקנו להתרומם, והתחלנו להדרדר לשפל המהותי הזה.
איפה בכלל הייתי קודם.
סריקה קצרה ואני מבינה שאין לי בראש תמונות מהתקופה שלפניך.
בלאנק.

אולי בתת מודע המצב הזה הגיוני. אולי בתאים האפורים שלנו זה
נורמלי שאני בוכה את עצמי לכרית בכל לילה.
קבענו פעם שהאמת מצטלבת לשני כיוונים של אושר.
אנחנו בחרנו בכיוונים שונים.
במעט פרספקטיבה שנותרה לי אני יכולה לטעון שאני בסדר. שאף פעם
ממילא לא הינו מיוחדים וזה רק שלב אחרון של קטיעת הרגלים.
חתיכה שנשברה לנו במערכת יחסים. טמטום. אני מטומטמת.
אלוהים ישמור, אני כל כך מטומטמת.

הבטחת שלא תכעס אם אני אעזוב בשביל משהו יותר טוב.

איך נפלו דיבורים.
היו לי המון מחשבות על אריזה.
יש משהו מאוד סקסי במזוודות עמוסות שקיות נילון.
זאת לא אשמתך. פשוט נמאס לי לוותר.
נמאס לי לקחת אנטיביוטיקה כדי שאתה תרגיש טוב יותר.
נמאס לי לשכב במיטה ולדעת שאין יותר מרגש מזה. אין.
אני בחורה הרפתקנית. אתה בחור נאלח.
יש לנו בבית אוירת חג, אבל אנחנו נורא מסכנים בחגים.
אין לנו סימפטיה בלקסיקון. אין לנו מודעות לצרכים. אין לנו
רגשות, בכלל.
אתה צריך יועץ ניסויים. אני צריכה פסיכולוג.
יש לי הפרעה פסיכוסומטית. אני מלאת חרטה.
נחיתות אונס עושות לי את זה וזה בסדר, כי ממילא לא ציפו ממני
להיות הגיונית. או מוסרית. או בכלל.

אני אכנס מתחת לשמיכה. אני אחדור מתחת לעור שלך. אני אתחפר
מתחת לאדמה. עמוק מתחת לאדמה.
אני מאמינה שעמוק בפנים נשארה התאווה. אני יודעת שעמוק בפנים
נשארה טיפת חשק לקבל ולתת.
אתה עדיין מפחד ממני.
אתה מחפש נחמה במולקולות של אטמוספירה דחוסה, ורק לא אצלי.
נשארתי ריקה מתמיד מעורערת בהיגיון שמעולם לא נברא לי.
ואני מתחילה לפקפק בבנאדם שהיינו.

אני אלך ויהיה בסדר. אני אשתנה ויהיה נהדר. אני אפסיק לדבר,
אארוז את עצמי בידיים ואעלם.

בין פסי רכבת נטושים. בין יערות גשם מכושפים. בין מיליון ואחד
אנשים. בלי להסתכל לאחור. בלי לקוות שאולי מחר אני אתפוס מטוס
אל השפיות שלי.
נחיתות אונס עושות לי את זה וזה בסדר, כי ממילא לא ציפו ממני
להיות עצמאית. או אכפתית. או בכלל.
אני אסדר לי את הראש. אני אקבע שאני מתמודדת.
אני אחליט שמהיום אני לא שותה יותר. אף פעם. אני אעלים את
הכעס.
הנקמנות הטהורה. את כל הרגעים היפים שלנו שמעוותים אצלי.
אמנם יקח לי זמן, אבל אני אפסיק להיות מזוכיסטית.

כי קשה להיות בנפרד. אבל מכאיב יותר לחיות ביחד. שוחים.
משוחחים. מתחבקים עם זרים. מתרחקים מהשפיות הזמנית. נמחקים.
חצי עולם כבר עברתי אבל אני כאוס תמידי.
אני תמיד אהיה קרובה מספיק בשביל להכאיב לך.

אני לוקחת אנטיביוטיקה בשביל עצמי עכשיו.
אני מפסיקה לבכות בלילות ובוכה רק בבקרים.
פצחתי בטקטיקה חדשנית של להפחיד זרים ברחוב.
תתפלא כמה זה מרגיע לזרוק את העצבים על ילד בן 3 שהלך לאיבוד.
אני נורא מסכנה בחגים. אני נורא מסכנה תמיד.
האמת מצטלבת לשני כיוונים שונים של אושר. אבל אני לא מצליחה
לתפקד בתור משענת. או מקל. או בכלל.
החיים שלחו אותי לפסיכולוג.
הוא הסכים שיש לי הפרעה פסיכוסומטית. אני מלאת חרטה.
פרידות דרמטיות עושות לי את זה וזה בסדר, כי ממילא לא ציפית
ממני לאהוב. או להישאר. או בכלל.

הבטחת שלא תכעס אם אני אעזוב בשביל משהו יותר טוב.
אבל האמת היא, שהרבה יותר רע לי עכשיו.