ובלילה חלמתי שאנו שוב נוסעות
במכונית האדומה הקטנה
נמלטות מאימה ישנה
בין חדרים ומסדרונות
בתוך בית  שאי אפשר
למצוא בו את הדרך
החוצה,
בית ישן עם ריח חרוך
של שריפה שהייתה.

הלילה עובר, אני מתעוררת ראשונה
דורכת יחפה על רצפת הבית,
רצפה עתיקה זהובה וחמימה
כדרכן של מרצפות בתים ספרדיים
שנעים לדרוך עליהן אחרי שמתעוררים
מן הסיאסטה,
את הריח של הבית אני שונאת
ריחה החמצמץ של הנטישה
שקט מהוסה, קירות חפים
מכתמי חלב בקינמון ומקלות וניל.

ופתאום אינך, אינך
קראתי לך בקול ואין עונה
חזרתי בריצה אל המקום
שבו השארתי את המכונית,
חיכית לי שם, ואמרת, אמא
מצאתי בשבילך את הדרך החוצה
שני חדרים קדימה ועוד אחד משמאל
חדר אחד ימינה ועוד חדר אחד עגול,
ובאמת, אנו רואות את היציאה החוצה
אל רחוב סואן שבו שוטרי תנועה חייכניים
במדים של מרינס הדוקים
באים לקראתנו ועוזרים לנו להוריד
את המכונית מן המדרגות,
ואנו מצחקקות.

ואיש אחד רחוק שקולו קרוב
ובחום נשמתו על עורפי,
אני חשה.
מספר לי על הבית, זה "בית שילמן"
הוא אומר.
אלף חדרים וחלק ממנו נשרף לפני שנה.
מזל שהצלחתן לצאת, הוא מוסיף
וכשהוא אומר הצלחתן, אני פתאום שמה לב
שאינך לידי, אלא שוב בפתח הבית
מחייכת אלי ומנפנפת בידך לפרידה,
נכנסת בחזרה אל הבית הנטוש
ואני צועקת אלייך, חזרי,
חזרי.