הוא החזיק בה בחוזקה. לא נותן לה ללכת.

ידיה הגרומות ניסו בשארית כוחן האחרונה להיחלץ מאחיזתו ההדוקה,
אך לשווא.
"אני אוהב אותך" צעק.
"אני אוהב אותך..." אמר בעודו מרכין את ראשו, מפנה מקום של
כבוד לדמעות החמות שהחלו אט אט זולגות במחול חרישי במורד לחיו
החיוורת.

"תן לי ללכת..." היא אמרה, "זה יהיה הכי טוב לשנינו..." ניסתה
להגיד,  אך קולה בגד בה, והכאב האיום בתוכה
הורג אותה באיטיות מתוכנתת.

לאט לאט.

בהחלטיות פתאומית היא השתחררה ממגעו, על ליבה סגרו אלפי חומות
פלדה, בתיפופי צעדים קטנים, החלה רצה, אל עבר הלא נודע.

היא הגיעה אל קצה ההר הנורא, מתחתיה תהום אינסופית ושחורה.
אך ספקות ארורים החלו מכרסמים בבשרה - למות? ובשביל מה?
היא רצתה לעוף, כמו ילדה קטנה באגדה קסומה, אך לאותו חלום יהיה
מחיר כבד, ידעה.

ילדה, כבר אין דרך חזרה.


הוא מצא אותה מוטלת על רצפת האבן הקרה, מגופה נעתקה נשימה
אחרונה, מוחקת עמה זיכרון עמום  של שארית חיים אבודה.

הוא הרים אותה בידים רועדות, נושק לשפתיה הרכות נשיקת פרידה
אחרונה, מבין שפתיו הוא סינן מילים שקטות  ובתוכו - אפלה.


על פניו נחרטו צלקות דוממות, גופו כוסה בדמה וליבו מאותו רגע
חדל מלהיות נצח לכאב הנורא.

טיפשה.


היא הביטה אליו בעינים קרות, פניה חסרות הבעה, "עזור לי" בכתה
חרישית -
אך קולה כבר לא נשמע.