כמה שאנשים בודדים בבית הזה -
גופים ניתקים ממסילותיהם בדממה
עוזבים מערכת-שמש גוועת.
אנחנו חולפים זה על פני זה,
חיים מחליקים על חיים
כמו לויתנים במים אפלים
במסעם אל קוטב שונה.
חלון נדלק וחלון כבה ושוב,
כמו עין כהה וקורצת
לחשוש נעליים במעלה מדרגות
דלת כניסה ממלמלת
כולן מלים החסרות חיבוקו של משפט
בשפה שלומדים לשכוח.
בבקשה תתנו לי סימן
שאתם יודעים שגם נפשות אחרות
מכונסות בחדרים האלו, שהן מפיקות
זיעה וריח חמצמץ של חיים
המתעקשים בכל-זאת להחיות.
וגם אם אי-אפשר לאחות עבותות קטועים -
אז לפחות,
לעמעם את ההד שרץ עכשו כמו חיה
גדולה שחורה אילמת, בולע
את כל החדרים. |
