"כל היום הוא רק מנגן. לא עובד, לא חושב על העתיד. ממש החיים
היפים" אמרה אחת הפועלות באירוניה. "חכו נראה אותו כשיגיעו
ימים קשים, אז מי שעבד קשה, זה ישתלם לו" היא ענתה. הן היו
בדרכן לעבודה. אוסף פועלות פשוטות בדרכן לשגרת יומן המשעממת.
עבודה - בית - ילדים - עבודה. "רק מי שחוסך בעבודה קשה יצליח
בסופו של דבר, וכל אלו, עוד יתחננו אלינו לאוכל" הוסיפה
הראשונה. הן עברו בדרכן ליד פרסומות להופעת רוק אשר לידה עמדו
כמה צעירים הוללים.

"נראה לך?", "אני אומר לך, אנחנו דופקים קופה!, מה כל החיים
ש'ך אתה רוצה לנגן ברחוב ככה? - עושים כמה הופעות, דופקים
קופה, אמרגן רציני ואנחנו באמ.טי.וי - ימבה בחורות, ימבה כסף.
'הצרצרים'", הוא הוריד בחוזקה את הבקבוק על השולחן. הוא שקל את
העניין, "עזוב אותך, עבודה קשה. בוא נלך לישון. אין לי כוח
אפילו סתם לעשן".

עוד פעם הגיעה התרעה מחברת חשמל, אם לא תשלמי את חובך עד סוף
החודש, תנותק אספקת החשמל. היא העיפה מבט בקופסא הקטנה על
השידה, זו שבה הייתה שמה את הכסף הקטן, העודף מהאוטובוס שחסכה
בכדי לקנות לצאצא ילקוט חדש, שיהיה כמו כולם. היא תהתה כמה כסף
יש שם. אמנם היא פועלת פשוטה במפעל הגדול הזה, אבל היא חרוצה
והיא חוסכת. נראה לה שיש שם מספיק כסף כבר גם לילקוט וגם לשלם
את חשבון החשמל. היא ישבה כמעט בחושך, על יד השולחן במטבח
וספרה את הכסף בערמות קטנות.

"נו, פצצות, מה אתה אומר, מסיבה של החיים, חבל על הזמן", הם
ישבו בפינת זולא ופירקו בכמויות. אחת עברה לידם כאילו לא רואה,
צפונבונית, הם חייכו אחד אל השני. "אלה החיים, אני אומר לך,
אלה החיים" הוא הוריד עוד שורה בזמן שהחבר שלו הזמין אותה
להצטרף אליהם כשהוא מפמפם אותה בסיפורים על סיבובי הופעות
וכסף. אבל היא שותקת משחקת אותה קול. עוד שעה הם עולים להופיע
ואז הוא כבר ידע שאחרי זה היא תיפתח - תרתי משמע, כמו כולן.

עוד יום, היא בדרך לעבודה, חושבת איך היא סוגרת את החודש, היא
עייפה, כבר לא כל-כך צעירה, אבל גם לא כל-כך זקנה, פעם היו לה
חלומות גרנדיוזים קצת מופרעים, אבל היום היא כבר מספיק בוגרת
להבין שבחיים לא קורים נסים, ומי שלא חושב על המחר, לא יהיה פה
מחר. היא רואה אותם יוצאים מהמועדון, בקושי הולכים ישר,
מעורטלים לגמרי. חבל על החיים שלהם היא חושבת, סתם מתבזבזים,
חיים ריקנים חסרי תכלית. אבל בסוף לא תהיה להם ברירה והם יהיו
חייבים להתפקח. האוטובוס התרחק והיא עוד הספיקה לקרוא את מודעת
הפרסומת על דלת הכניסה למועדון. 'הערב - הצרצרים - בהופעה
חיה'.

הוא התעורר בצהריים. הצרצר, הוא חייך לעצמו. לקח את המגבת
והכפכפים וירד לים. לשטוף קצת את העיניים. בדרך חזרה הוא עבר
בדירה של הבסיסט שלו בלהקה. הוא לא האמין למשמע אוזניו כשהוא
ראה את השותף שלו. "אנ'לא מאמין, יא אחי, צדקת, זה הולך בגדול.
הם רוצים להחתים אותנו על חוזה לשנה, אני אומר לך זה פאקינג
עצום". הם ישבו בחדר הקטן ועישנו, התנועה למטה נעה בעצבנות של
כביש סואן. "ווי אר דה קינגס אוף דה וורלד" הם צעקו מעבר למעקה
המרפסת. "יאללה קחי את הדברים שלך ותעופי מכאן" הוא צעק לבחורה
שהשתהתה בחדר האמבטיה הקטן, "אני צריך ללכת עוד מעט". חברו
התקשה שלא להסתיר את החיוך הלועג.

ושוב היא בדרך לעבודה, היא חסכה קצת כסף, אולי היא תוכל סוף
סוף לנוח קצת, לקנות איזו מתנה לילד שגדל בינתיים, כבר נער,
היא מקווה שהיא חינכה אותו היטב. כשהאוטובוס הגיע למפעל היא
מיד הבינה שמשהו קרה, כל שאר העובדות עמדו בחוץ והשערים
סגורים. "אנו מצטערים" נפתח מכתב הפיטורים, וההמשך ידוע. בדרך
חזרה היא הבינה שאין לה שום סיכוי למצוא עבודה אחרת. חרוצה ככל
שתהייה, היא כבר לא צעירה. מישהו השאיר את העיתון על הספסל
לידה, יש שם תמונה, והיא נראת לה מוכרת. 'להקת הצרצרים מקבלת
אלבום פלטינה וחוזה אסטרונומי עם חברת תקליטים'. הוא הצרצר
ואני הנמלה. 'מי שעובד קשה, אין לו זמן לעשות כסף', היא חייכה
במרירות.