זה בא לי בהתקפים, ארוכים ועוצרי נשימה. עד לפני כמה רגעים היה
נדמה לי שהכל בסדר. אני עומדת על הרגליים, אני בסדר, אני
נושמת- כרגיל. אני אפילו מרוצה.
מישוש קל של הבטן, הידיים, הרגליים, ועוד כמה איברים
אובר-מכוסים שהייתי שולחת רחוק מכאן. זה בא פתאום, בלי כל
אזהרה מוקדמת. הדבר האחרון שצריך
לעשות עכשיו- הוא להסתכל במראה.
ואני מסתכלת- סקרנות, מזוכיזם  ורחמים עצמיים.
אני מבינה למה הם לא מתקרבים. אולי אם גם אני אסתכל מספיק זמן,
תבוא בחילה. ובחילה תעזור להפטר משכבות הכיסוי והגועל.
אני לא מסמיקה, אף פעם. אבל הראש שלי בוער מבפנים, אני מרגישה.
הוא חסום. כל מה שאני רוצה עכשיו זה ללכת למקום שהכל בו לבן,
או שחור.
שאי אפשר לראות ימינה ושמאלה, והדרכים מטשטשות , ואפשר לישון
באוויר.
מריצה טקסטים ותמונות מהתקופה האחרונה, אחרי כמה שניות חוזרת
לתקופות יותר קדומות.
עד לפני רגע, החיוך , הגומות, והשער שמסתיר את העין הימנית
(היא גדולה יותר מהשמאלית) נראו לי כל כך טוב.
עכשיו, זה כמו סרט ישן , הכל מתמלא נקודות לבנות. התמונה לא
ממש ברורה.
אני רוצה להצליח להחזיק את עצמי, להיות יותר קלה מהאוויר החנוק
שאני נושמת. להצליח להצליח.

ואז שיקום.
לנפץ מראות, לחטא פצעים, לכסות את העיניים. להפסיק עם אוכל
לשבוע שבועיים, רק כדי להתחזק.
לקרוע תמונות, לגזור קצוות של שיער מפוצל, למרוח חומר מר על
הציפורניים, ולכרסם בכל זאת.
לשמוע הרבה מוזיקה עם מילים עמוקות- ולא להקשיב באמת. להמציא
חוקים טיפשיים, ולא לעמוד בהם.
להספיק להכנס הביתה לפני שפותחים את הדלת. לפתוח לוח סיאנס,
לכבות את האורות. ולהתחרט.
לדבר עם אלוהים בדרך הביתה, ובשער של הבית- להבין שהוא לא
קיים. לצייר , לקמט ולזרוק.
לשתות מים מהבקבוק , ולהחזיר למקרר. למדוד אינספור שכבות,להזיע
ולהתחיל להוריד.
להתחיל לקרוא ספר, ולהרדם.

לקום בבוקר, להסתכל שוב במראה. לתת מבט מזלזל "את חייבת לעשות
משהו עם עצמך", ולשכוח.
לקרוא משפט אחד, לראות תמונה אחת, לשמוע שיחה אחת - ושוב. זה
בא לי בהתקפים, ארוכים ועוצרי נשימה.
עד לפני כמה רגעים היה נדמה לי שהכל בסדר.