אמא שלי יודעת לעשות הכל. אי אפשר להתקיל אותה בשום בעיה כי
היא מסוגלת לפתור כל דבר ולמלא כל בקשה. אמא שלי יודעת תמיד
איזה כדור לתת לי כשאני חולה והנשיקה שלה מרפאה כל מקום שכואב.
אמא שלי יודעת תמיד איזו מתנה להביא לי מחו"ל ומה לקנות לי
ליום הולדת, גם בלי שאני אגיד לה ולא רק לי, היא יודעת מה כל
אחד אוהב או רוצה או צריך, כאילו היא מכירה את כולם מאז
ומעולם. אמא שלי יודעת להכין את המאכלים הכי טעימים שיש, בשום
מקום אחר אין מאכלים טעימים כמו שאמא שלי מכינה. אומרים על
מוצרט שכבר מגיל שש היה יכול לשמוע יצירה פעם אחת וזה היה
מספיק לו. הוא היה חוזר מיד הביתה ומנגן את היצירה הזו כאילו
הוא התאמן עליה כל חייו. ככה בדיוק גם אמא שלי כשזה קשור
לאוכל. נניח אפילו שאכלתי משהו טעים באיזשהו מקום, מספיק שאמא
תיקח ביס קטן ובבית היא כבר תכין לי בדיוק אותו דבר וזה אפילו
ייצא יותר טעים. בכל פעם שמשהו היה מתקלקל לי וזה לא משנה אם
זה האופניים או סתם צעצוע, אחרי חמש דקות בידיים של אמא שלי זה
היה חוזר להיות כמו חדש ואם הייתי מאבד משהו, היא תמיד הייתה
מוצאת.

בגלל זה הייתי קורא לאמא שלי כל פעם שהיא הייתה מסדרת לי משהו
- `מקגיוור`, כי היו לה ידיים של זהב והיא באמת הייתה יודעת
לסדר את הכל. היא גם יכלה לבנות הליקופטר ממסטיק אם רק הייתי
מבקש. הנה, רק שבוע שעבר, למשל, המורה ביקשה שאני אביא את
ההורים כי עשיתי משהו רע שהיא לא אהבה. אמא שלי נפגשה עם המורה
ויום למחרת שהיא דיברה איתה, פתאום אני הייתי הילד שהמורה הכי
אוהבת. אין על אמא שלי, היא האמא הכי טובה שיש!

את שירה הכרתי כשלמדנו ביחד בשיעורי פיסיקה ומתמטיקה. היו לי
כמה חברות לפניה, אבל רק כשהתחלתי לצאת עם שירה, הבנתי שאף אחת
מהן לא הייתה רצינית,  הבנתי ששירה הייתה היחידה שבאמת אהבתי.
היה בה משהו אחר לגמרי משאר הבנות, היא הייתה רצינית כזו, אחת
שיודעת מה היא רוצה מעצמה ולא סתם כמו כל השאר שהתנהגו כמו
ילדות קטנות. שירה ואני אהבנו מאוד ללכת לים ולרבוץ שם שעות
בשמש, מיד אחרי שהלימודים היו מסתיימים. לא היינו עושים שום
דבר מיוחד וגם בקושי היינו מדברים, רק יושבים על החול ומסתכלים
על הים. פעם אחת ניסיתי להגיד לה שאני אוהב אותה ופלטתי משהו,
אבל היא רק הסתובבה אליי ופתחה זוג עיניים גדולות, כאילו עכשיו
הודעתי לה שהיא נכשלה במגן. הרגשתי צורך לא מוסבר להתנצל ולא
כל כך הצלחתי להבין על מה, אז שתקתי והמשכתי להביט אל עבר
הלא-כלום.

יום אחד ישבנו בגלידריה על החוף, מתחת לשמשיה גדולה שעשתה
עלינו קצת צל. אני ליקקתי את השאריות האחרונות של הבננה ספליט
מהצלחת ושירה עדיין נאבקה עם עוד כדור גלידה בטעם תות בגביע
שלה. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה, בפעם השנייה, אבל פחדתי
מהתגובה שלה והתאפקתי לא לומר את שלושת המלים האלו ,העדפתי
לחכות לזמן מתאים יותר.
כעבור כמה רגעים פנתה אליי שירה ואמרה לי שלא נראה לה יותר
העסק הזה. לא ממש הצלחתי להבין בשניה הראשונה על מה היא בדיוק
מדברת, או שפשוט לא רציתי לעכל את העובדה שממש עכשיו חברה שלי
מתחילה איתי הליך פרידה סטנדרטי בין זוגות. היא נתנה לי
מונולוג קצר שמשעמם לה בזוגיות שלנו ושאין לנו כמעט אף פעם על
מה לדבר ובקושי אנחנו מוצאים נושאי עניין משותפים מלבד
הלימודים. היא המשיכה ואמרה שהמשיכה שהייתה לה אליי בהתחלה לא
התחלפה אצלה באהבה ונראה לה שזה משהו שהיה צריך לקרות כבר לפני
המון זמן. החלק האחרון הכי כאב לי, כי אני אהבתי אותה ובפנים
בלב הייתי בטוח שזה הדדי. פתאום נדמה היה לי שכל מה שקרה נראה
כמו גשר ענקי שהתמוטט לי מול העיניים.

ניסיתי לחשוב חזק על מה לענות לה ואז ביקשתי ממנה לחכות שניה
והוצאתי את הטלפון מהכיס. חייגתי מספר והמתנתי. "מה אתה
עושה?", שירה שאלה. "עוד רגע אחד, טוב?", ביקשתי ממנה. והיא
שאלה אותי למי אני מתקשר עכשיו בדיוק. עשיתי את עצמי לא שומע,
אבל לא ענו לי והתחלתי להרגיש קצת לחוץ. אמא תמיד ידעה לתקן
דברים, היא הייתה מסדרת הכל  עכשיו, בדיוק כמו מקגייוור, היא
תוכל לסדר הכל גם הפעם. ניסיתי להתקשר אליה שוב, בפעם
השלישית.

למה לעזאזל היא לא עונה?