בא לי להרוג מישהו.

לא באמת... רק בסיפור.

למרות שאני שונאת שעושים את זה ושאני שונאת לקרוא סיפורים
כאלו, יש לי מצב רוח להריגה. יושבת מול המסך שמאיר את חדרי
האפוף בחשכה הלילית שאני כל כך אוהבת, יושבת ומחכה לרעיון...
כותבת ומוחקת שוב ושוב ומחליטה שהיום אני אכתוב. היום אני
אכתוב ולא אשאיר עוד סיפור לא גמור ברשימה הארוכה של הסיפורים
שהתחלתי ולא סיימתי. גם אם זה לא יהיה באמת סיפור. גם אם זה
יהיה סתם מונולוג כזה של מחשבות כמו שכתבתי כבר בעבר.
נמאס לי מההרגשה של הריקנות הזאת בתוכי, פשוט נמאס. נמאס לי
להשתנות כל הזמן וללא כל סיבה מוצדקת או אירוע שגרם לשינוי...
פשוט להשתנות בלי כל סיבה.
איך המוזה פתאום חומקת מבין אצבעותי? איך זה יכול להיות?
מרגישה כל כך לבד... כל כך בודדה... כמעט כל מה שהיה בחיי אבד.
אפילו האמנות... מה שלא תיארתי שיקרה אי פעם.
נשארת מפוחדת, עצובה וכל כך בודדה... מרגישה את הכל חומק
מידי...
ופורשת.
פורשת לחלומות מתוקים יותר, לזכרונות יפים יותר.
אך בסופו של דבר המציאות חוזרת להכות בי ובכל פעם המכה חזקה
וכואבת יותר ויותר.
מרגישה כמו פרח שפרח ונבל,
כמו אדם נעול בצינוק חשוך ללא אנשים מסביבו.
הפחד משתלט עלי... מפחדת מכל דבר וזה לעולם לא טוב לפחד לבד.
לפחד ללא אדם שיכול לעזור או לפחות לפחד איתי...
מנסה לחיות בעולמות אחרים, עולמות של ספרים, מחשבים, תכניות
טלויזיה ללא כל תכלית.
ועדיין רוצה להרוג מישהו... אולי אז אני אקבל את מקומו.
אולי... אולי אני פשוט אהרוג את עצמי... זה לא שאני אהיה
הראשונה. וזה לא שזה יהיה במציאות... רק בסיפור... באמת!
אבל בעצם... אם אני חיה בסרטים, ספרים ומחשבים...
אז זאת המציאות שלי.
אלו החיים שלי.

ומה זה בעצם אומר?