בן שלוש היה אנדריי בוקוביץ' כשכתב: אם יקום מקרה ובו יבקשו את
דעתי בדבר היצירה הגדולה האחרונה שכתבתי, מן הדין שאשיב כך:
    ערכה של כל יצירה ספרותית שוכן רק במקום אחד ובו הוא
מתגלה. זהו החלל אותו מותירה היצירה בגופה עצמה. חלל זה עתיד
להתמלא בדעת הקוראים, ובפרט ובעיקר בדעתם של המבקרים. באשר
ללבבותיהם של הקוראים, אלו מוטים לרוב מדעתם של המבקרים, בפרט
ובעיקר לבבותיהם של המבקרים. לחלל זה הנתון בגוף היצירה ישנם
מבנים וגילויים רבים ונמצאים הבדלים גדולים בין חלל לחלל. ישנו
חלל המזמין להתמלא מרצונו של הקורא, וישנו חלל המצווה להתמלא
ומרחיק את הביישנים. יש חלל קטן הגודש מיד, ויש חלל הרבה יותר
קטן ששואב ושואב אין ספור. ישנם חללים שהכל מוותרים להם ועוזבם
חצי מלאים, וישנם חללים שמביני העניין מעדיפים למלאם בחשאי.
רוח הדברים מובנת והיא נמשכת כיוצא בזה. החלל המשוכלל והמועיל
ביותר לערכה של יצירה הוא זה המסרב להתמלא באיזה דבר ומסרב
שלא-להתמלא באיזה דבר. לאמור הוא זה המוביל את הקורא להמציא
מילויים חדשים מבלי שהוא מנסה כלל לשכנעו. לרוב, מבקרי הספרות
שמים עצמם במעמד החלל או במעמד היצירה המקיפה אותו, והם
מופתעים מאוד לגלות בשל כך שגם כשהם עושים זאת, אין זה אלא
צורה אפשרית של מילוי החלל. רב כאן ההבדל בין המבקרים ובין
מחבר היצירה. מחבר היצירה יכול גם הוא כמובן לתפקד כמבקרה,
אולם אם אתכוון בהמשך לתפקיד זה שלו, אכנהו כבין מבקרי היצירה
ואציין אותו בפרט בחוג זה - אולם במקרה מעין זה לא יהיה כל טעם
לומר שקיים הבדל גדול בין מבקרי היצירה ובינו, לכן כיון
שציינתי כאן את ההבדל הגדול אתייחס אל המעמד הנבדל של מחבר
היצירה בקרב חוג מבקריה המעמיד אותו באופן ברור כנפרד מהם. זהו
שורש ההבדל הגדול: בעוד מבקרי היצירה מניחים שיש בידם לשנות
משהו במבנה היצירה גופה ובשל כך בחלל הנקוב בה, (ובכך טועים הם
טעות גמורה כי כאמור יכולים הם לכל היותר להטות את לבבותיהם של
יתר הקוראים, ובפרט ובעיקר של המבקרים, אבל לב של אדם מטבעו
נוטה לשינוי ולתנועה בין כה וכה), הרי שגם מחבר היצירה מניח
הנחה זו אלא שלהבדיל מן המבקרים, מן הטעמים הברורים שבמעמדו
הנפרד ביניהם, יש מעט יותר צדק בהנחתו זו המוטעית. וכפי שיש
חללים רבים, כך רבים הדרכים להטות את הלב. נדמה כי בקצה האחד
של הטייה זו עלול המחבר כמו לסתום גולל על החלל, ואילו בקצה
השני עלול הוא כמו להרחיב את החלל ולהפוך אותו קרוב יותר אל
צורתו המשוכללת והמעולה. בקצה השלישי ניתן כמו להותיר את החלל
כפי שהוא. למרות שככלל, כאשר מדברים על קצוות נהוג לדמות חבל
או סוכריית ליקריץ ולמנות רק שני קצוות, הרי בעניין זה אני
מעדיף לראות אינסוף קצוות. הן הדין בעניין סוכריית הליקריץ.
בחירתן של קצוות אלו דווקא ומקומם שרירותי לגמרי. בשעה שהמחבר
מבקש לתת את דעתו על יצירתו אפשר שיזכור כל זאת ואפשר שלא.
ברצוני לסיים בהערה הבאה למען סדרם הנכון של הדברים: הסיכויים
לכך שיבקשו את דעתי ליצירתי וכל היוצא בזאת, יגדלו לאין שיעור
לאחר שאכתוב אחת.