[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
איך להסביר?

מה לרשום, הוא שאל את המקלדת שמולו, מביט במסך המחשב מבלי
שהמילים יעלו לראש, מבלי שהמוזה הרגילה כל כך השוצפת קופצת
תידפוק על דלתותיו. מה ארשום על מנת שאוכל להסביר לה, מה אוכל
לומר שלא אמרתי עד היום, איך אוכל לומר לה את המילים שאני רוצה
אולם חושש כל כך לומר, איך אסביר כי אני לא מי שהיא חושבת, איך
אסביר ואגרום לה להבין שאני בעצמי לא ממש סגור על מי שאני, איך
אגרום לדף הלבן להפוך מלבן בוהק לחיוך ובכי, איך ארום לו לדף
להעביר את הרגש התסכול הרצון ואת האימה.

הזמן חלף והמחשב נראה כאילו הוא נישאר גלמוד בזמן שהבחור הכפוף
הביט על המקלדת הלבנה, המילים כאילו ניכתבו ומיד נמחקו, כול
שורה נרשמה ונמחקה שוב ושוב והוא לא סגור על עצמו, לא בטוח
מנסה לרשום את שאינו מסוגל לומר לה בצורה ישירה, יודע שהיא
תתאכזב ממנו כמו שמעולם לא ידעה אכזבה. אצבעותיו מלטפות את
המקלדת, מידי פעם עוברות ספק מלטפות את שערות ראשו וחוזרות
מתוסכלות למקלדת.
הוא התרומם מהכיסא מביט במסך שמולו רואה את המכתב שרצה לשלוח
רק רגע לפני כן, יודע ששניה לפני כן היה בטוח כי הוא המושלם
הוא כבר כמעט ושלך אותו להדפסה ואז שוב נעצר, קורא את המילים
את הבקשה, הכמעט תחינה ממנה, ואז ברגע קצר לוחץ על כפתור
במקלדת מוחק את הכול, ומתרחק מהמחשב.

לא עוברות כמה שעות והוא שוב באוטובוס, נוסע שוב אליה, יודע
שהיא בטח שוב תסרב לראות אותו, יודע שהוא חייב לנסות, יודע
שהוא לא מסוגל לכתוב את שהוא חש, יודע שהוא חייב לומר את שיש
לו, יודע ששוב לא יצליח אבל הוא במוזה של לנסות ואם זה אומר
לנסוע ארבע שעות באוטובוס הרי שהוא יעשה זאת.

הבניין מתקרב אליו או שהוא בעצם זה שמתקרב לבניין, מביט בו
רואה את הקומה השמינית מביטה עליו אם אור באחד החדרים, רואה כי
מרבית הבניין חשוך אולם החדר שלה עוד דולק בו האור, הוא מגיע
לדלת, לוחץ על אחד הכפתורים ומופתע לגלות כי הדלת פתוחה, הוא
נכנס ועולה בבניין השקט במדרגות נראה כי אין שם איש. הוא מתחיל
לתכן את המשפטים שלו, מה יאמר לה ואיך, הוא מרגיש כבר מה יעשה
הפעם ששונה מכל פעם אחרת שהיה אצלה ויצא בבושת פנים. לא, הוא
לא מבין את מה שהיא אמרה לו כבר כל כך הרבה פעמים, הוא חייב
לעשות זאת בדרכו, וגם אם יזרקו אותו בפעם האלף גם אם היא תזעיק
משטרה הוא חייב לעשות זאת בדרכו שלו.

היא מופתעת, רואה אותו עומד מולה. היא כלל לא ראתה אותו נכנס,
לא שמעה את צעדיו על השטיח הרך, העינים שלה צופות בו עומד כמעט
ללא תזוזה ממתין שהיא תביט בכל כולו, תפסיק לעשות את שהיא עושה
ותקדיש לו בפעם השלישית אולי יותר את תשומת הלב שלה, היא שותקת
בהתחלה כאילו לא בטוחה מה לומר, מביטה על הטלפון הימצא לידה
כאילו שואלת את עצמה האם להשתמש בו, ואז כאילו נמלכת בדעתה שוב
מביטה בו בריכוז. "מה עכשיו?" ספק שואלת שאלה רטורית ספק
מתעניינת באמת, "אתה שוב באת, לא הצלחת להבין מה אמרתי לך
בבוקר, לא הצלחת להבין מה אמרתי לך בערב, מה יש לומר שעוד לא
אמרת, יודע מה אני מוכנה לשמוע, לא צריך משטרה לא צריך אף אחד,
הנה אני שלך עכשיו דבר אמור כל שאתה רוצה, אבל תבטיח לי לפני
כן שאם הפעם זה לא יעבוד אז תפסיק." משתתקת.
הוא מביט בה מלקקת את שפתותיה לאחר הנאום הקצרצר, יושבת אם
חולצה מעט חסופה לפניו שיער בלונדני צבוע, הוא מזהה את זה
בקלות לפי הצבע השונה של הגבות, ידיה על משולבות על החולצה
הלבנה החצי רשמית שבה כפתור עליון פתוח כאילו מנסה למשוך את
עינייו להביט שם ולאבד את הריכוז מולה. הוא מבחין ברגליה
השזופות ובחצאית המיני שלה. לרגע פותח את הפה, ואז שוב סוגר
מביט בה בריכוז, היא מזכירה לו משהי מאיזה שהוא סרט, היא מעט
מפחידה אותו, הוא רואה שהיא ממתינה בסבלנות, לא דוחקת בו כמו
בבוקר או בצהריים, והמילים שוב נעצרות והוא שוב לא מצליח לומר
מולה שום מילה, שוב אף מילה לא יוצאת מאין מחסום של פחד לא
מובן, ואז זה משתחרר לו והוא מצליח בשקט להוציא את המילים, והן
גולשות לו לאט אבל בטוח לכיוונה, היא מביטה בו שוב לא בטוחה
בעצמה שומעת אותו, מאזינה בשקט, מהנהנת לשמע מה שהוא אומר אולם
לא מגיבה מעבר לכך, והוא ממשיך בשלו. מהרגע שהצליח להוציא את
המילים הדיבור מתגבר וכמו בנחל הזרם מתגבר והמילים יוצאות עם
כל הרגש שרצה ועם כל התיקווה שניסה לדחוף קודם, והיא ממשיכה
לביט בו בשעה שהוא כבר לא מביט לה למחשוף או לרגליים השזופות,
אלא מביט אליה ישר בעינים מדבר, עם הפה והידיים, מדבר כאילו
מנשמה ואומר והיא רק מקשיבה כאילו שמעה כל מילה מאילו שהוא
מוציא כל יום יום מאלפי אנשים, והוא בתסכול מתחיל לדמוע, מרגיש
כאילו עוד רגע ודמעות יעלו על פניו. לא בטוח כבר מה לעשות ואז
משתתק, מסתובב והולך החוצה יוצא מהחדר שלה, מתקדם כדי לצאת
מהבניין.
הדמות שלו מתרחקת מעט מהבניין מביטה מכיוון החדר שלה, כבר חשוך
שם, הוא עומד לבד בתחנת האוטובוס. החושך עוטף אותו והוא לא
מצליח להבין איפה טעה מה עשה לא נכון, למה הוא לא הצליח להסביר
לה.
הוא חש לפתע משהו נוגע בו מאחור, הוא מסתובב ורואה אותה מביטה
בו, עדיין אותו הבלונד, עדיין אותה חצאית מיני ועדיין אותו
מחשוף, הוא מביט בה מעט מופתע , והיא בחיוך, "תבוא מחר, תקבל
את הויזה לארה"ב בבוקר".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ניתקו את
החשמל,
החיים דפוקים,
בואו לבמה,
תקראו סיפורים,
אחר כך תכתבו
בפורום בפנאן,
זה לא ישפר את
החיים,
אבל זה מעביר את
הזמן


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/04 17:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה