אותו היום, שבו התופת היכתה את בית הספר.
אותו היום של סערת הרגשות הבלתי נשלטת
אותו היום של איבוד שליטה טוטאלי
אותו היום של ירידה מהפסים, לחץ, היסטריה.
הלוויה.
כל שלושת השבועות האחרונים של חוסר יכולת להתמקד בלימודים,
חוסר יכולת לחזור לשיגרה, הגמנסיה משתדלת לקום מהאבל.
ופתאום, כתבה בחדשות על ליז!
ליז נושמת!
ליז מדברת!
ליז מחייכת!
ליז הולכת... ליז חיה!
והיא יצאה מזה, וכולנו אסירי תודה שכך קרה!
ליז מתוקה שלי, אנחנו אוהבים אותך כל כך!
ליז, תודה! תודה שהיית חזקה ועברת את זה!
ליז, את גיבורה!