יש את אלה שאני רואה כל יום.
יש את אלה שאני רואה כמעט כל יום.
יש את אלה שאני אוהבת ורואה פעם בה.
יש את אלה שהפכו לשיגרת חיי.
מתוכם... יש את אלה שחשובים לי מאוד.
מהם יש את אלה שמשמעותיים לי ביותר.
האנשים האלה נכנסו פנימה, תפסו חלק בלב.
יש את אלה שתפסו חלק גדול.
יש את אלה שתפסו חלק קטן שהוא גם משמעותי.
ככה הלב שלי ספג.
בזה הרגש שלי בחר.
ואלה הם חוקים אנושיים, חוקים שלא ניתנים לשבירה.

אני יודעת שעוד כמה חודשים האנשים שעליהם דיברתי יצאו מחיי כמו
שניכנסו.
אני יודעת שאת אלה שאני רואה כל יום אראה פעם בשבוע... אולי.
אני יודעת שאת אלה שאני רואה כמעט כל יום אראה פעם ב.
אני יודעת שאל אלה שאני אוהבת אתגעגע.
אני יודעת שאלה שהפכו לשיגרת חיי יהיו בשיגרת חיים של מישהוא
אחר
אני יודעת שבליבה של אחת מהמשמעותיות ביותר תיכנס אחת חדשה.
אני יודעת שזה יכאב.

יכול להיות שלאט לאט אלמד לחיות עם זה.
יכול להיות שעם הזמן הלב שלי ישתחרר.
יכול להיות שאצלי הגעגוע יתנוון.
יכול להיות שזה פחות קשה ממה שאני מרגישה.

אולי אני סתם פוחדת.
אולי בליבם אשאר.
אולי נישראר בקשר.
אולי יתגעגעו אלי ויתקשרו לשאול איך השרות הצבאי.
אולי אראה אותם יותר ממה שאני חושבת.
אולי אחזור להתעמל אחרי הצבא.
ואולי יהיו לי הזדמנויות לבוא ולבקר וכולם יתרשמו ממדי הצבא.
אולי אין טעם לדמעות שיורדות עכשיו.

ללב יש חוקים משלו.
אדם לא יכול להיכנס ולאחר זמן לצאת.