חיטטת בכיס המעיל והוצאת משם שלושה שטרות מקומטים. הנחת אותם
על הדלפק ושאלת את הפקיד "יש הנחה לסטודנטים?". זה לא בלתי
מקובל; הרבה בתי עסק רואים בברכה את השכבה הצעירה
הכמו-אינטלקטואלית, אשר בפרוס חופשות הקיץ, החורף והסתיו גודשת
את בתי הקפה והתיאטראות, אבל את פקיד הקבלה זה לא הרשים. הוא
רק נעץ בך מבט קצר, מנה שוב את שלושת השטרות והגיש לך את המפתח
לחדר 417.
עלית את ארבעת הקומות ברגל, מתוך התנשפות, נאבקת לרגע במנעול
העיקש ובסופו של דבר פתחת את הדלת וצעדת לתוך החדר האפל. ריח
של אבק ושל עובש הכה בנחירייך. הסטת את הווילון ובהית ארוכות
במורד הרחוב. הדמויות הקטנות התרוצצו מאושרות למראה, טרודות
בבעיותיהן הקטנוניות, קונות צמר גפן מסוכר לילדיהן השמנמנים,
או כורכות ידיהן סביב מותניה של דמות מאושרת אחרת. מחר יהיה
הרחוב צפוף, גדוש בדמויות מאושרות ומנפנפות, וביניהן תנפנף
דמות מאושרת נוספת - המלכה ב'.
מחשבה זדונית חולפת בראשך, שאולי כל מטרתו של מוסד המלוכה הוא
כדי להראות לאספסוף שאנשים יכולים להיות מאושרים בעידן
הפוסט-תעשייתי.
עינייך עומדות את המרחק בין חלונך לעיקול הרחוב, מקום שם תאט
השיירה המלכותית: כמאה וחמישים מטרים. קצת רחוק, אבל עוד אפשר
לראות. כוס הקפה שהכנת, בלי לזכור מתי, מתקררת לה על אדן
החלון, ועינייך אינן מסוגלות למוש מאותו עיקול. מה יקרה בעיקול
זה מחר בצהרי היום? מה תראה הדמות המאושרת שתעמוד על המדרכה
המעוקלת?
אבל לא כל סיפור קצר צריך פואנטה.