והמוזיקה זורמת, צליליה העדינים זורמים בחדר, פוצעים שכבות
בודדות של עור וחודרים ללבבות שפועמים בקושי.
כינורות שבורים, שנגניהם מזיזים קשתות באצבעות מדממות ובעיניהם
כל יסורי העולם.
אצבעות מיומנות הפורטות על פסנתר שטוף דמעות, כולם סובבים
במעגל חסר פשרות של סבל.
ובחדר, פרץ המלנכוליה הזורם ממערכת סדוקה מעצב מתפשט על
היושבים בו, סוחף את כולם אל תוך העצב הבלתי נגמר, יסורים של
קיום.
"אל תבכי", אומרת לי דמות לא קיימת.
ואני מייבבת לה בעיניים נפוחות מבדידות, "אני לא בוכה", אני
באמת לא בוכה, אני מאכילה את העצוב שלי, נותנת לו לגדול למימדי
ענק, עד שאבלע בתוכו, זה נראה לי מקסים, לשקוע אל תוך תוכו
עכשיו, אל תוך העצוב הזה שלי, לטפח את צלקותיי וכאביי, שיוכל
ליזון מהם את שורשי האבדון.
מגבירה את קולות הכינורות המיוסרים, והנגנים מסתובבים בסערה,
בוכים על גורלם, ומזינים את העצוב שלי, מנפחים אותו, ואני
שוקעת לאיטי בתוכו, עוצמת את עיני בהבנה, ומחייכת.
אתה נעמד מולי, ונראה נקי וחדש, וחיוכך המנצנץ מאיר את החדר
הפגוע.
אתה אוסף אותי אלייך, ומכבה את המערכת השרוטה.
"זה עצוב מדי בשבילך", אתה לוחש לי, וסוחף אותי איתך, לצלילים
חדשים.