אולי זו אינה יצירה ספרותית נעלה במיוחד, אך זהו
סיפור שקרה באמת. תגובות יוערכו מאוד.

כשעליתי על האוטובוס עם שתיים מחברותי, הן שקועות בשיחה על דבר
מה חשוב להן, אשר נראה לי שטחי באותו הרגע ואני שקועה בהגיגי
עליו, אתרע מזלי לקלוט שיחה של שני נערים צעירים ממני
בשנה-שנתיים. למרות שלא שמעתי היטב, הבנתי כי האחד מתפאר באזני
חברו. השני לגלג עליו:
"זה כלום... אני וחבר'שלי עומרי לקחנו את הקלסר חשבון שלו
וזרקנו מהחלון..."
"וואלה?"
"כן... כל הדפים יצאו, באמא'שלי..."
עשיתי מאמץ והאזנתי בתשומת לב רבה יותר. התרעמתי, בין השאר, על
שגיאות העברית שהיו שגורות בפי הנערים.
"חכה שתשמע מה היה בטיול-שנתי... ווי ווי ווי... " למען האמת,
גם אני הסתקרנתי לשמוע מה היה בטיול השנתי.
"Shoot" אמר חברו, כשהארשת הגאה על פניו מעידה על כך שהתאמת
מילה לועזית לשיחה עלתה לו במאמצים מחשבתיים אדירים.
"טוב... 'תה שומע? " הוא העביר את ידו על תסרוקתו הקוצנית,
"הלכנו במדבר יהודה, והוא עוצר כזה ליד קוצים ומוריד את
המכנסיים, יאענו בא להשתין על הקוצים... " הוא ביטא 'יאענו'
בעי"ן תימנית ובקמץ הן בה והן באל"ף.
"נו, וצילמתם? "
"ברור... NOT!"
"נו... תמשיך..."
"אז בא חבר'שלי קוראים אותו אסי ומביא אותה בדחיפה... ווי ווי
ווי... ישר לתוכו, לקוצים! " אמר ופרץ בצחוק. שנאה טהורה כלפיו
פיעפעה בעורקיי. "אז האמו הזה הרים את המכנסיים בסוף...
הקיצ-קיצ, הוא בא להגיד משהו לאסי - ומשתין במכנסיים!"
"אשכרה דפוק בשכל!"

ירדתי מהאוטובוס לקול צחוקם של שני הנערים. מימי לא שפטתי אדם
על סמך מפגש ראשון, ועל אחת כמה וכמה אם לא שוחחתי עמו אישית,
אך באותו הרגע צרבה אותי איבה שלא ידעתי שיש בי, ושטמתי אותם
ועיינתי אותם. כל מאווי וכל מחשובותי התגמדו לפתע, והיו כחוסים
בצל המחשבות שהתרוצצו בראשי - אם ילדים בעולמנו מפיקים סיפוק
שכזה מהתאכזרות אל בני גילם, כיצד ירכשו מושג על צדק? האם
ירגישו חפשיים לעבור להתעללות בקנה מידה גדול יותר? כך, שאר
מחשבות על עולם יותר טוב, התערבלו וצפו בסערת רוחי, אך כל אלה
נראו כנחותות וחסרות חשיבות לעומת המחשבה על אותו נער - צועד
מושפל עד עפר בסוף השיירה, על רקע מדבר יהודה.