מייקי לא היה שונה מהאחרים. הוא פשוט תמיד היה נמצא במקום הלא
נכון ובזמן הלא נכון. לכן הוריו, שלא רצו שיסתבך שלחו אותו
למחנה קיץ. גם כן מחנה, ראו מודעה בעיתון וישר ידעו שזה מתאים
למייקי. העיקר שלא יסתובב בקיץ ברחובות הומי האדם, והפושעים.

מייקי הוא נער בן 15. מייקי לומד בבי"ס לילדים מחוננים כמוהו,
שקיים כבר מזה 5 שנים בתפן. כן, אותה עיר קטנה, יותר נכון אזור
תעשייה ששייך לאיזה מליין. איזה? זה ממש לא הזיז למייקי.
כאמור, מייקי היה תלמיד מצטיין. אלו היו רק חבריו שלא הרפו
ממנו, והכניסו אותו לצרות בכל פעם מחדש. אך מייקי היה נאיבי.
נאיבי מכדי להבין שחבריו מנצלים אותו.
הוריו כבר הרימו ידיים, אבל אז הגיע הישועה. ממקום לא צפוי,
עליי לציין. מורתו של מייקי למטמתיקה היא-היא הייתה זו שנתנה
להוריו של מייקי את המודעה על מחנה הקיץ.

אז מה הוא אותו מחנה הקיץ שעליו מדובר כל הזמן? זאת מייקי לא
ידע. עכשיו הוא נמצא בדרכו לקיבוץ פרוד, שנמצא לא הרחק מצפת
שבצפון. 'מדוע המחנה כה מסתורי?' שאל עצמו מייקי, אך לעולם לא
מצא את התשובה לכך.
מייקי היה מעדיף לעשות קפוארה עם חבריו, מאשר לבזבז את זמנו
במחנה השטותי הזה. כן, קפוארה הייתה אומנות הלחימה הברזילאית
המועדפת על מייקי.

בשעת בוקר מאוחרת הגיע האוטובוס בו נסע מייקי לקיבוץ פרוד.
באוטובוס ישבו הרבה חבר'ה, שהם עצמם לא ידעו מה הם עושים, ולאן
הם נוסעים. הירוק שמסביב היה רגיל למייקי. בכל בוקר היה מתעורר
לירוק עד. כבר נמאס לו: הוא רצה לראות את החול הזח, את הנגב.
כשכולם ירדו מהאוטובוס, פגש את הקבוצה אדם לבוש מכנסיים לבנות
עם חגורה קשורה בצד בצבע כחול. כולם ידעו מיד מיהו- מאמן
קפוארה, שלפי דרגת החגורה שלו, הוא מאמן מאוד מנוסה. רק אז
הבינו כולם שהם יודעים לעשות קפוארה, והחודשיים הקרובים יהיו
גדושים בקפוארה בשבילם.

"שלום. קוראים לי מקקיו. אני מנהל המחנה הזה, וכפי שכבר הבנתם
הגעתם למחנה קפוארה. כולכם המובחרים. חלקכם אולי עושים בעיות,
אבל אתם הטובים לקפוארה. ולכן אתם פה. עכשיו אתם תתחלקו
לחדריכם ובשעה 12 בדיוק נפגש כאן, על כר הדשא הזה", פתח ואמר
המאמן.
הרגשתו של מייקי השתפרה מיד. הרבה מאוד שאלות הציפו את ראשו,
כמו 'איך המורה שלי למטמתיקה ידעה?'. אך באותו רגע העדיף מייקי
להשאיר את השאלות הללו לא פתורות ולנסות (!) להנות מהחודשיים
הקרובים.

כשהגיע מייקי לחדר, כל חברי החדר כבר היו שם. כשחברי החדר ראו
את מייקי, הם התקרבו אליו ולחצו איתו את לחיצת הידיים בקפוארה
המפורסמת.
"היי. איך קוראים לך?", פתח אחד מהם.
"אני מייקי. ואתה?", ענה מייקי.
"אני אדם. נעים מאוד מייקי. אלו עומר וקרנריו", הציג אדם את
חבריו.
"מאיפה אתם?" שאל מייקי.
"אנחנו מטבעון", ענו שלושתם במקהלה, "ואתה?"
"אני מתפן", ענה מייקי.
"אנחנו כבר הספקנו להתארגן איכשהו. בעוד חצי שעה צריך להיות
בחוץ, ככה שאנחנו נעזור לך להתארגן, ובדרך החוצה נמשיך
בשיחתנו", אמר אדם.
"אוקיי", אמר מייקי.

מהר מאוד מייקי התארגן, בעזרת חבריו לחדר. מייקי שמח שחבריו
לחדר הם כל-כך נחמדים, והרגשי ברקיע השביעי. גם חודשיים של
אימוני קפוארה, גם שותפים לחדר שלא מתביישים להכיר אנשים חדשים
וגם לא רחוק מהבית. מה עוד אדם יכול לבקש?
בדרך למד מייקי ששותפיו לחדר הם בני-גילו, ושהם לומדים בבי"ס
דומה לשלו, רק בחיפה. בביה"ס "הריאלי העיברי בחיפה".
כשהגיעו שלושתם לדשא, מישהו אחר חיכה להם. בנוסף לכך, הם היו
הראשונים.
"שלום לכם, אני עידו", פתח ואמר הזר.
"שלום. אנחנו אדם, מייקי, עומר וקרנריו",  הציג אדם את כולם
בפני עידו.
"אני מאמן קפוארה כאן במחנה. אתם הראשונים שהגעתם, כך שאני אקח
אתכם כבר למעגל", המשיך עידו.
"למעגל??" שאלו שלושתם בבת-אחת.
"כן! למעגל הקפוארה. למה ציפיתם?"
עידו הוביל את השלושה לחורשה באמצע הקיבוץ. או כך לפחות זה
נראה למייקי. שם חיכתה להם רחבה גדולה. רחבת דשה גדולה, וכל
כלי הקפוארה כבר עמדו שם, מחכים שינגנו עליהם: הבירימבאו עם
הקבסה מולבש עליו; הטאבאקי מתוח ביותר והפנדרו שנח על הדשא
הרך. מקקיו כבר עמד שם, וחיכה להם.
"תשבו כאן. בעוד כמה דקות תגיע שאר הקבוצה", אמר להם עידו.

כעבור כ-5 דקות, שנראו כנצח בשביל מייקי הגיעה שאר הקבוצה. אז
החל מקקיו לדבר.
"ברוכים הבאים למחנה הקפוארה הראשון מסוגו בארץ. בחודשיים
הקרובים אתם עומדים לחוות את הקפוארה, כפי שלא חוויתם אותה
לפני-כן. בגלל שאנחנו קבוצה כה גדולה, היום הזה מוקדש לכך
שתכירו אחד את השני. ואיך אפשר להתחיל בהכרה ללא מעגל קפוארה
ידידותי?"
ואז עידו בא ותפס את הטאבאקי, מקקיו את הבירימבאו ואדם נוסף
אותו לא הכיר מייקי החל לנגן על הפנדרו. צלילי שירי הקפוארה
העבירו רעד קל בגופו של מייקי. הוא חייך והצטרף למעגל גדול
שמוקדש אך ורק לקפוארה.