היא אמרה שתחזור עוד מעט... תוך כמה ימים, לא משהו רציני. סתם
דברים שיש לה לעשות עם העבודה.
עבר יום ולא שמעתי ממנה, היא לא התקשרה, לא שלחה הודעה, פשוט
שום דבר. כאילו שהאדמה בלעה אותה.
קם על צד שמאל של המיטה ומושיט את הזרוע לחבק אותה. היא לא
שם.
אני ממשיך בשגרה הרגילה שלי, של לימודים ואז עבודה. ואני
מחכה.
עבר לו עוד יום ועדיין אין צלצול, אני כבר מתחיל לדאוג. בהתחלה
אני חושב שיש משהו לא טוב עם הטלפון בבית, החלפתי לו סוללות.
וחיכיתי איתו ביד. שעה, שעתיים, ארבע שעות עוברות ואין צלצול,
רק איזה ילד שרוצה לעשות סקר וזקנה שטעתה במספר.
אני עייף. קיבלתי הרגשה של התפרקות לאט לאט בלעדיה, בלילה אני
הולך הולך לישון כאשר אני חושב עליה, בבוקר אני קם עם חיוך רק
בגלל שחשבתי עליה אתמול.
הגיע היום השלישי, היא אמרה בתחילת השבוע שתתקשר כל יום, אמרה
שאין לי מה לדאוג, אמרה שתחזור צ'יק-צ'אק. אבל אין צלצול.
אני מכין לעצמי ארוחת בוקר, הטלפון מצלצל. אני מזנק אליו ושומט
את הכפית עם קערת הדגנים מהידיים, אולי זאת היא.
-"הלו?"
- "שלום, זו הודעה מוקלטת מפי מפלג...", ניתקתי.
למה היא לא יכולה להרים צלצול אחד קטן בשביל להרגיע אותי,
להגיד לי שהיא בסדר וחוזרת עוד מעט, לשלוח לי נשיקה בטלפון
שתחזיר את החיוך על פניי.
הגיע היום הרביעי, היא צריכה לחזור היום, קמתי לחרא של בוקר.
יש תוכנית עם זאתי לשעבר מערוץ הילדים, היה פיגוע במדריד, 200
הרוגים ו-1000 פצועים. לא אכפת לי, אני מכבה את הטלויזיה.
הגיע כבר הערב. עדיין לא שמעתי ממנה. ואני מחכה.
כבר קרוב לחצות. אני יושב על הספה, מתרכבל לי לבד בשמיכה שלנו,
קר לי. מאוד. קמתי לסגור את החלון.
עדיין קר לי. מאוד.
אני מרגיש קפוא, אני מרגיש ששום חום שבעולם לא יפשיר לי את הלב
חוץ מהמגע שלה.
אני מרגיש שאני קומל לאט לאט, כמו פרח שחייו נגמרו בטרם עת,
המים הזינו אותו ונתנו לו את המחשבה שמשהו טוב מגיע, אבל שום
דבר לא קורה.
הפרח מתחיל להתקמט, מאבד את צבעו והגבעול שלו כבר רעעוע.
צלצול בדלת.
אני פוקח את עיניי החצי עצומות וניגש לדלת, כאשר אני כמעט נופל
בגלל תחושה של חולשה ברגליים, אולי זאת היא. |