הוא התהלך במסדרונות בית הספר. פרצופים מוכרים בכל מקום. אבל
הוא לא הכיר אותם. מדי פעם מישהו אומר לו שלום אבל הוא מתעלם.
היום הוא לא יהיה נחמד. לא היום. היום הוא יהיה עצמו ואם זה
מפריע למישהו אז שיקפוץ העולם. הוא לא היה נחמד לאף אחד. גם לא
לאנשים היחידים שהיו נחמדים אליו. אבל היום הזה מוקדש לו
ולתוכנית שלו. אותה תוכנית שהוא תכנן כבר המון זמן.

את היום הזה, את התוכנית הזאת הוא לא תכנן לבד. היא תכננה את
היום הזה איתו. זה היום שלהם. רק שלהם ושמישהו רק ינסה יעצור
אותם.  זה היום שהם מבצעים את התוכנית שלהם.

עכשיו הם זיהו אחד את השני. מסביבם פרצופים מוכרים אבל עדיין
לא ידועים. מדברים אחד עם השני. רק עם העיניים. בלי מילים. הם
מכירים אחד את השני טוב מדיי בשביל זה. הם עלו על הגג של הבית
ספר שלהם.  הגג היה גבוה מספיק. מספיק בשביל להרוג. הפעמון
צלצל. כולם נכנסו לכיתות. חוץ מהם. הם נשארו על הגג. בוחנים את
האנשים שנשארו בחוץ. הפעמון צלצל שוב. הפעם כולם בחוץ. הם
ממשיכים לבחון את האנשים. אחד אחד. כמו רועים על צאן. מחזיקים
ידיים ושותקים.

הם ישבו שם שעות. גם אחרי שכולם חזרו לבתים שלהם. כשרק השומרים
נשארו הם עדיין ישבו באותו המקום.מחזיקים ידיים ושותקים. רק
שבמקום להסתכל על הרחבה הם הסתכלו למעלה, לשמיים. השמש שוקעת.
הם אהבו את השקיעה. עכשיו כבר יש כוכבים.
חוץ מאור הפנסים הכול כבר חשוך.  הם כבר למדו בע"פ את סידור
הפטרולים של השומרים. הם מצאו פירצה.  בחילוף המשמרות. הם קמו
ועמדו על המעקה. מחזיקים ידיים. אחרי כמה זמן הם התחבקו חיבוק
חזק. כמו תאומים שרוצים להפריד.

מחזיקים ידיים וקופצים.

השומרים לא שמעו את הגופות שלהם פוגעות ברחבה.

בבוקר תלמידה אחת מצאה אותם. היא רק הלכה למקום המסתור שלה
לעשן. היא לא חשבה שהיא תמצא שתי גופות שוכבות שם. היא צרחה.
צרחה חזקה מספיק שכול הבת ספר ישמע וירוץ לכוון.  כולם עמדו
קרוב לגופות. לא מעיזים לגעת. רק מסתכלים.  בלי מילים. רק
העיניים זזות. המשטרה הגיעה והתחילה לחקור את המקרה. אבל אף
אחד לא ידע כלום.

באותו מקום שהם נפלו בנו אנדרטה בצורת שני אנשים מתחבקים.
מצאו אותם בצורה מוזרה. הם היו מחובקים.