כבר עברו שבועיים והוא חזר. איך הזמן עובר כשאתה לא שם לב.
כשאתה בהקחשות. יש עוד זמן. הוא בא לבקר. שלוש נקישות על הדלת.
ידעתי שזה הוא. מי עוד יכול לבוא בשעות כאלה חוץ ממנו!?  לא
מיהרתי לפתוח את הדלת... פתחתי את הדלת. לקח לי זמן להגיב. הוא
כמובן ביקש חיבוק. כמעט ברחתי. אבל הייתה אצלי חברה. לא יכולתי
להפקיר אותה להפקיר אותה לבד.

הוא נכנס לבית. הוא חיבק אותי. שמעתי קנאק בצלעות. הוא אוהב
למחוץ אנשים כשהוא מחבק אותם. או שזה רק איתי?! ואז הלכנו
להצטרף לחברה. הוא עמד מאחורי ואמרתי משהו שהוא לא אהב. הוא
חנק אותי. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום, הפחד גובר.

הגעלתי את עצמי. מפחד. מהפחד שהוא יעשה משו. לא רק אונס. הוא
תמיד הכאיב לי. אף פעם לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. חשבתי שהוא
ידיד שלי ושהוא תמיד יגן עליי. שהוא אף פעם לא יפגע בי. כנראה
טעיתי.
אני שונאת את עצמי על הפחדנות שלי. אני שונאת את עצמי על זה
שאני לא הצלחתי להגיד שום דבר לאיש. אני שונאת את עצמי שקשה לי
לעמוד על שלי בגלל שזה לא מתאים לאנשים אחרים אז הם לוחצים
עליי לעשות משהו אחר.  אולי הוא צדק. אולי באמת אין לי עמוד
שידרה. אני סתם בובה שעושה מה שכולם אומרים לה.

יושבת בפינה של החדר ובוכה. בימים האחרונים קשה לי לעצור את
הדמעות. ככל שהזמן עובר קשה יותר. אני בוכה יותר.  אני שונאת
את עצמי יותר.  אני מהאנשים שהמראות בחדר להם (אם יש) מכוסות.
אני מהאנשים שכשהם מסתכלים במראה הם נגעלים מהאדם שבוה בהם
חזרה.

עוד התקף פרנויה. יש לי יותר מדיי מהם בזמן האחרון. זה לא טוב.
אני עושה שטויות כשזה קורה.  אולי אני צריכה להתרחק מכולם.
אני יהיה לבד. גם ככה אני לבד. אבל לבד מוקפת באנשים. זה יותר
גרוע. כל כך הרבה אנשים אומרים לי שאכפת. כל כך הרבה אנשים
שפוגעים בי. אל תגידו שאתם לא תפגעו בי אם אתם לא מתכוונים
לזה!  אולי באמת יהיה לי יותר טוב לבד....  או שאני סתם ימות
מבדידות. אף אחד לא יכול להיות לבד. זה לא יפריע לאנשים. הם רק
ישמחו יותר. אני סתם מפריע לכולם. ככה אני לא יפריע להם. הם
יחיו את החיים שלהם בשקט. בלי הפרעות.

יושבת בפינה ובוכה.