"לבכות זה רע" זה מה שתמיד השכנה מלמטה היתה אומרת לי כשהיתי
נופל על שתי ברכיי לאחר שרצתי בנסיון לרדוף אחרי חתול רחוב
גדול ושמן. "רק ילדים קטנים בוכים" אמרה ותקעה בי מבט מצמרר.
אבל אני הרגשתי חובה לבכות. חובה להוציא את הכאב ע"י הדמעות
אבל אף פעם לא בכיתי לידה, כי ידעתי שהיא תצחק עלי. תלהג.

"בכי משחרר" אמרה המורה שלי לכיתה ג' בגלל שהרבצתי לילדה אחת
והיא בכתה. "את יכולה לבכות כמה שאת רוצה" אמרה וחיבקה אותה.
ואני עמדתי בצד, מרגיש אשם שכמעט שברתי לאותה ילדה את האף. אבל
אני לא בכיתי ואותי אף אחד לא חיבק. אחרי זה המורה קראה להורים
שלי. אבא ממש התעצבן, הוא התעצבן כל כך שהוא הוציא את החגורה
והרביץ לי כמה מכות "כדי שתלמד לקח" אמר. אבל אני לא בכיתי,
אפילו לא אמרתי "איה" כי ידעתי שאבא יחשוב שאני ילד קטן. שאני
בכיין כמו הילדה מהכיתה שבגללה אני מקבל מכות.

אחרי זה, כשאבא הלך לכמה חברים ואמא התקלחה הלכתי למטבח.
הוצאתי סכין שנראתה לי די חדה, אחרי הכל לא הבנתי בזה והברחתי
אותה לחדר שלי. התישבתי על המיטה וחשפתי את ידי. היא לא נראתה
שונה משאר הימים אבל ידעתי שאחרי מה שאני אעשה היא תהיה.
התחלתי לחתוך ככה, בלי סיבה. אפילו עצמתי עיניים כדי להוכיח
לעצמי שאני ילד גדול. שאני לא בוכה, ובאמת לא בכיתי. וככה
נשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה וכל הסדין של המיטה מלא בכתמים
אדומים. הרגשתי טיפה רע עם זה שלכלכתי את הסדין ואמא צריכה
לנקות. לא חשדתי שהיא תשאל שאלות או אפילו תחשוד שמשהו לא בסדר
בבן שלה.

כשעליתי לתיכון והתקבלתי לכיתת המחוננים אמא ואבא מאוד שמחו,
אבא כל כך שמח שבאותו יום הוא נתן לי 50 שקל. ככה סתם, שאני
אחגוג. אפילו לא היתי צריך לבקש. הוא נכנס לי לחדר ואמר "היום
בן, אתה גבר. אתה הופך אותי להיות אבא גאה" כל כך התרגשתי
שכמעט שכחתי את המכות שהוא נהג לתת לי פעם בשבוע כשהיתי עושה
משהו רע, או אפילו לא עושה כלום. הוא תמיד מצא סיבה להכות
אותי. "קח את זה מתנה" אמר ושם שטר של 50 שקל חדשים על השולחן
ליד התמונה של המכוניות שיש לי. אני בהיתי מספר דקות בשטר הזה
ויכולתי לשמוע את הצחקוק שהאיש שהופיע על השטר, נראה לי שהוא
היה נשיא או משהו כזה. קמתי לכיון השולחן ולקחתי את החמישים
שקל האלו וקיפלתי אותם מהר בתוך המכנסיים, מהר כדי שאבא לא
יחזור ויגיד שיתבלבל ואולי אפילו יוציא את החגורה.

הלכתי לכיוון איזה גן ילדים, השעה היתה מאוחרת. כשהתקרבתי יותר
ויותר לגן ראיתי שילדים אין שם, אלא חבורת מסוממים שיושבים
ומנסים להצית חולדות להנאתם. למרות שפחדתי מהם וגם ריחמתי
עליהם התקרבתי יותר יותר. אולי ניסיתי להראות את עצמי כגיבור,
אבל בשביל מי? לא היה אף אחד שהיה מתגאה בזה. "כמה כסף יש לך"
שאל אחד המסוממים כאילו יכל היה לקרוא את מחשבותי. "50" אמרתי
בלי סיבה. "יש לי משהו טוב בשבילך" אמר וניסה לקום אך הוא לא
כל כך הצליח ונפל מספר פעמים אבל לי הדבר לא הפריע, זה אפילו
טיפה הצחיק אותי. "קח את זה ושהיה לך יום טוב" אמר ונפל בלי
לנסות לקום, נראה לי גם שעינייו נסגרו בפתאומיות אבל חוץ ממני
לאף אחד זה לא הפריע.

הלכתי לאיזה חורשה בודדה וקיפלתי את השרוול בדיוק כמו שעשיתי
בכיתה ג'. נשארו לי עוד צלקות מכל הפעמים שישבתי בחדר ולא
בכיתי. פתחתי את מה שאותו מסומם נתן לי ובלעתי. התחילו להיות
לי הזיות אדירות, שאיזה כוסית עם חזה ענקי ופיטמות ורודות
שרוצים רק ללקק יורדת לי ובולעת. זה היתה ההזיה הכי טובה שהיתה
לי אי פעם, אחרי זה נשכבתי וראיתי את הכוכבים מתחילים להגיד לי
שלום, ולחייך. התחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק.

אחרי אותו מקרה לא יכולתי להפסיק. היתי מוציא ציונים טובים,
מנקה את הבית וחוסך כל שקל רק כדי לקבל את אותם 50 שקל החדשים
שאבא הניח ליד התמונה של המכוניות, על השולחן. אותו מסומם שהיה
בפעם הראשונה הוחלף על ידי איזה אחד שעיר שהיה גם די מסריח אבל
לי זה לא הפריע. כי היתי שם רק שניה, ואז כבר לא. לא היתי שם
ולא בעולם הזה. היתי נכנס להזיות שגרמו לי לגמור מרוב אושר.

יום אחד שהיתי באמצע למידה למבחן בפיסיקה על גלגולי אנרגיות
ופתירת משוואות מסובכות אבא נכנס לחדר שלי בלי לדפוק. ישר
חשדתי מכיון שעדין לא היה יום שישי והוא גם לא החזיק שום שטר
של 50 שקל. "אתה מוכן להסביר לי מה זה?" אמר והוציא מהכיס
מכתב. "כתוב פה שאתה כבר שבוע שני לא בא לבית ספר? ואני שואל
את עצמי איך זה הגיוני? אני אחרי הכל רואה אותך כל בוקר!
מתעורר ויוצא! מה אני אמור לענות למנהלת שלך?" הוא דחק אותי
לפינה עם כל המילים האלו ולא היה לי מה לענות. שום דבר. "אני
מצטער אבא" עניתי והשפלתי מבט. "אתה מוכן לפחות לנסות להסביר
לי?" הוא התחיל להוציא את החגורה מהכנסיים שלו ואני ידעתי מה
עומד לקרות. אבל פתאום הוא הפסיק והסתכל עלי ונדהם. כשהעברתי
את ידי על פני יכולתי לחוש טיפה מרה יורדת ממעלה עיניי, בכיתי.
אבא יצא בלי להגיד מילה והשאיר אותי שמה לבד, בוכה. בוכה בלי
סיבה.בוכה בפעם הראשונה בחיים שלי.