בשתיים בלילה שבילי הקיבוץ ריקים מאדם, בבתי החברים כבה האור
ורק הרעש המונוטוני של מכונות החליבה מפר את השקט וקוצב את
פעימת הלילה. אימא זאבה בפרווה מבריקה ושיניים מושחזות יוצאת
לסיבוב השמירה הלילי. תאורה לבנה מאירה את המדרכות. צמד כלבים
חוצה ונעלם לכיוון בתי הילדים. היא זוקפת גב ובולשת אחריהם,
פוסעת בצעדים גמישים בלי שהם מרגישים בה, מקשיחה שרירים ומוכנה
לזנק. קצת לפני חדר האוכל הכלבים נעצרים ונוברים באשפה מארוחת
הערב. בזמן שחוטמיהם מפשפשים בפסולת היא נוהמת על פניהם
וממשיכה לכיוון הגדר ההיקפית.

מישהו התעורר בבית הילדים. אותו רחש שהוא שומע בכל לילה העיר
אותו וכמו בלילות הקודמים ידע כי החיה תגיע הלילה. עד היום היא
לא מצאה אותו כי הוא מצליח להיות שקט, כמעט ולא לנשום, וגם
המחבוא מתחת לשמיכה די טוב. אבל הלילה היא תגיע. לקח לה כמה
שבועות למצוא את הפעוטון. אחרי שמצאה היא הסתובבה במסדרון ובין
החדרים, ובחודש האחרון הוא כבר רואה את הראש שלה מציץ פנימה.
השערות השחורות והשיניים החדות חולפים לו ליד הראש, שהוא לא
מעיז להוציא מתחת לשמיכה, ואתמול בלילה היא הסתכלה עליו כל כך
מקרוב, שהוא יכול היה לראות את הריר בפה שלה. הלילה היא תגיע,
בזה אין ספק.
       
הוא כבר מתאפק שנה שלמה, אבל אולי פעם אחת מותר לו להזעיק
עזרה. אם הוא יקרא להם הלילה, הוא נשבע, יותר הוא לא יעשה את
זה. הוא לא רוצה להפריע. אבל מה אם בסוף היא תבוא בלילה אחר
והוא כבר לא יוכל להזעיק עזרה. הוא ישן ליד החלון ומהמיטה שלו
למכשיר צריך לעבור את כל החדר ואחר כך לצעוד חצי מסדרון עד
שמגיעים. לפני שהוא מחליט לרדת מהמיטה הוא מסתכל מתחת למיטות
של הילדים האחרים, לראות שהיא לא מתחבאת שם. הוא לא יכול
להסתכל מתחת למיטה שלו כי הוא שוכב עליה, ואם הוא יתכופף
ויסתכל למטה היא תוכל לתת לו ביס ישר בפנים. בגלל זה הוא מעדיף
להוריד את הרגל ואם הוא ירגיש את הלשון שלה הוא ימשוך את הרגל
למעלה ויתחבא עמוק בשמיכה.

האצבעות היחפות יורדות על השטיח הקטן שסבא שלו, שהוא הכי אוהב
בעולם, תפר לו. הוא לא מרגיש את הלשון אז הוא יודע שהיא לא
מתחת למיטה, אבל זה בכלל לא מרגיע זה רק אומר שהיא במקום אחר.
הקופסא הכחולה עם החריצים האפורים נמצאת מחוץ לחדר. הוא לא
יכול לדעת אם החיה מתחבאת מאחורי המשקוף וקודם הוא ראה את הצל
שלה חולף במסדרון, ואם היא לא מתחת למיטה אז רוב הסיכויים שהיא
מחכה לו, שם. הוא צריך לחשוב טוב מה להגיד במכשיר כי לא תהיה
הזדמנות שניה. תמיד עונה במכשיר אותה אישה, שכל פעם עושה קולות
שונים, ומבטיחה להגיע אבל אף פעם לא מגיעה.

הוא מנסה להסתכל לכיוון המסדרון אבל נורא חשוך כי תלו על
החלונות קרטונים שחורים ואמרו שזה בגלל המצרים שאולי יבואו
במטוסים, והוא כבר יודע מה זה מטוסים אבל לא כל כך יודע מה זה
מצרים, והוא גם לא יודע למה הם צריכים לבוא דווקא לפעוטון שלהם
ואיך הקרטונים אמורים להפריע להם להיכנס דרך החלון ועוד המון
שאלות שאין לו תשובות עליהן. הוא רק יודע שזה קשור ללילה אחד
שהייתה שריקה חזקה ואימא שלו באה בריצה ולקחה אותו, בחושך,
למקלט, ואחר כך הייתה עוד שריקה והיא החזירה אותו לבית ילדים.
בעיניו זה הגיוני. גם אבא שלו שורק לכלב שלהם שיבוא, ו"סטיב",
הכלב שלהם, שכל היום לא עושה כלום, בא מייד אפילו אם שורקים לו
חלש. כשקוראים לאימהות צריך להתאמץ יותר. גם את סטיב הוא מאד
אוהב. הוא חושב שאם הוא היה יודע לשרוק מספיק חזק הוא יכול היה
לקרוא לה בלי המכשיר עם החריצים, אבל הוא קטן ובכלל לא יודע
לשרוק.

סטיב שוכב מתחת למיטה ומעליו ישן איש אחד, שחזר מבית הילדים,
ראה מבט לחדשות, אכל גלידה ונרדם. הוא ישן ממש טוב וסטיב שרוע
מהורהר ומקנא בו. הוא רוצה לשאול את ההוא מלמעלה איך הוא ישן
כל כך טוב ובכלל לא דואג, אבל מייד צוחק לעצמו כי למרות שהוא
מבין ורואה הכל הוא אף פעם לא יוכל לדבר בשפה של בני האדם.
הבוקר זה השעה שהוא הכי אוהב ביום, בעיקר את זה ששניהם מסתתרים
מאחורי האקליפטוס הגדול ומשתינים ביחד. בשעה הזאת הוא ממש יכול
להרגיש שאין הבדל גדול בין כלבים לחברים בקיבוץ.

המסדרון היה חשוך אבל הוא מצא את השמרטף ולחץ על הכפתור.
בהתחלה היה ציפצוף ארוך ולבן, כמו בטלוויזיה, אחר כך הצפצוף
הפסיק. הוא שמע את ההיא ששם כל לילה. שדיברה בשקט. אבל כששאלה
למה הוא לא ישן הוא ידע שהיא כועסת נורא, ולפני שהספיק לענות
ראה צל שחור חומק לכיוון החדר שלו. בגלל שאי אפשר להסביר על
חיה ששנה שלמה מסתובבת בפעוטון, הוא רק שאל "אם אפשר לקרוא
לאימא שלו", והקול שבכלל לא שאל מי הוא הבטיח לקרוא לאימא,
והבטיח לבוא אחר כך, אם ירגיש רע, אבל הוא ידע שאין סיכוי
שהלילה הוא יעזוב פעם נוספת את המחבוא מתחת לשמיכה. אחר כך הוא
הסתובב, עצם עיניים, גישש לאורך המסדרון את הדרך חזרה, וכל כך
קיווה שהכל יהיה בסדר.  

בארבע לפנות בוקר התעוררה אימא זאבה מחלום וחיוך של שביעות
רצון על פניה. אחר כך נזכרה שלא אישרו לה ולבעלה את הנסיעה
לחו"ל, החיוך הפך מריר והיא שקעה לשינה טרודה. ההוא שלצידה
נרדם גם כן וחלם על תלמים ושורות, ורק הכלב, שרבץ מתחת למיטה,
נשאר ער, כרסם עצם, וחיכה לזריחה שתסיים את הלילה המהורהר.
בינתיים בבית הילדים מישהו התכווץ מתחת לשמיכה וחיכה לבוקר
שיגיע. הוא לא היה מריר על הנסיעה שלא אושרה, מבחינתו לא היה
הבדל גדול, הם יכולים לנסוע.