היא יצרה לעצמה עולם שלם מקריסטל.
ועכשיו היא בוכה שהוא לא מחזיק לנצח.

היו בו שמיים שתמיד תכולים, ועננים רכים ריחניים.
היו חיות מוזרות, ולכולן היו כנפיים.
הייתה שמש צהובה שזרחה כל השנה,
וכוכבים שנצנצו באורו של היום, כי לילה לא היה.
אחרי כל גשם הופיעה קשת ענקית בשלל צבעים
באביב ירד מטר של פרחים,
ובסתיו כיסו את האדמה לבבות אדומים שנשרו מהעצים.

אבל  בעולם ההוא שכל כך אהבה
היא הייתה קצת בודדה.
חיכתה וחיכתה וחיכתה
אבל אף אחד לא נכנס בדלתה.
עולם מרהיב ביופיו, אולם איש לא יכול לראותו מלבדה.
דרך הקירות השקופים הביטה בעולם של האחרים.
אבל ידעה, היא לא שייכת אליו
מעולם גם לא הייתה.

נרדמת לצלילים של התנפצויות
הולכת יחפה על רסיסים של זכוכיות.
וכבר נמאס לה לאסוף את השברים
וכבר נשבר לה לאחות את הפצעים.
בונה ובונה ובונה, כל חלק מחדש
ואז רואה איך הוא ניתץ .

אולי יום אחד היא תמצא חומר אחר,
חומר עמיד ויציב שיחזיק לנצח.
לא מתכלה, ולא נשבר.
כי הקריסטל שלה, יפה ויקר ככל שיהיה
לא מצליח להחזיק כאן מעמד.