[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סופרמן
/
הדרך אל האושר

אני רץ, אני מרגיש את הריאות מתמלאות כל פעם מחדש במעט אוויר,
מתרוקנות במהירות בקול חריקה. הכאב הזה בצד הגוף, בריאה
השמאלית, היובש הנוראי בגרון שלי ובחלל הפה, הלב.
  לפני זמן הנראה בעיניי כנצח, כשהתחלתי, היה זה טיול נחמד
במשעול יפה ומעניין ואני טיילתי בו לאיטי, נהניתי מהנוף
ומהאוויר. עם הזמן נגמר לי הזמן, הלחץ עולה והמתח עולה, עוד
ועוד עומס מתווסף ואין כבר זמן לעמוד במקום, אין כבר זמן
ליהנות. צריך לרוץ, למהר, לעקוב אחרי המסלול הפתלתל והמסוכן,
מלא האנשים המנסים להגיע לסופו לפני האחרים.
  העייפות ממש פוגעת בי עכשיו, מקשה עליי להרים רגלי מהאדמה
וגם השלטים האלה שמבטיחים לי שנשארו רק עוד 100 ק"מ עד לאושר
הסופי, המוחלט, את כל השלטים כבר ראיתי מזמן ומזמן למדתי לא
להתייחס למספרים שבהם. בעצם, גם הנוף שסביבי נראה מוכר, אני
מרגיש כאילו הייתי פה פעם, או במקום דומה מאוד. אילו רק הייתי
יכול לעצור לרגע, לבדוק מה יש סביבי, מה יש פה מצדי הדרך.
  די, אני כבר לא יכול עם הכאב הזה, הצורב, לא יכול להמשיך
הלאה עם הסבל. הריאות נשרפות לי לגמרי ונמאס לי מהכל. מימין
עוקף אותי עכשיו איש עסקים צעיר, נראה בן 30 בערך. החליפה שלו
רטובה מזעה מאחורה והוא מתנשף, פניו אדומות ומסכה מאומצת מתוחה
עליהם והוא צועק בפלא פון שלו משהו לא ברור על מישהו במשרד.
הצעקות שלו פוגעות לי במה שנשאר מהריכוז והמספרים שעל הדף לפני
רוקדים עכשיו ומדלגים, קופצים ובשום פנים ואופן לא מתחברים.
הרבה צעירים עוברים אותי בימים אלה, נרדפים על- ידי הוריהם.
  בחצי הדרך אל האושר, שעור סטייה של קילומטר לכל כיוון,
עצרתי במקומי והפסקתי לרוץ. ניסיתי לזוז מהמסלול בלי להידרס
על- ידי ההמון הזורם. היציאה מהשביל, מהדרך אל האושר, היא קשה.
כל השלטים מתריעים בפנייך שלא תוכל לחזור, שלא תוכל להגיע
לעולם לאושר המוחלט, שתאבד בחוץ את שפיותך. אבל האותיות לא
משפיעות עליי, הן רוקדות למול עיניי ואני חייב לעצור ולנשום או
שהדרך תהרוג אותי על מזבח האושר. אני לא אהיה הראשון. גם לא
השני.
  בחצי הדרך אל האוקר הפסקתי לרוץ וויתרתי על סיכויי לזכות,
הבטתי מהצד בפעם הראשונה בנתיב הצר עליו מתנהלים חייהם של אלפי
ומיליוני אנשים שרצים בו בלי הפסקה. הבטתי סביב וראיתי את
הנוף, את הירוק ואת הכחול ובמיוחד את הצהוב בוהק של השמש המכה
בעיניי ומסנוור אותי.
  בחצי הדרך אל האושר הבנתי שהאושר המושלם אינו בתחום השגתי.
הבנתי לפתע שהמסלול הוא חד צדדי ואין הבדל איפה אתה ממוקם בו,
בגלל שהוא לולאה, הוא חוזר על עצמו בלי נקודת סיום ועם אינספור
נקודות התחלה.
  בחצי הדרך אל האושר המוחלט, בן 60 עם בעיות בלב וגם קוצר
ראייה, יצאתי מהמרוץ והתחלתי לחיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שאלה:באיזה בית
לא היית רוצה
לגור??


פאנצ'ליין צולע:
בבית השחי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/01 9:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סופרמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה