בבוקר בהיר, סוף קיץ, תל אביב, ארבעים ואחת
כשהשמש אל על מטפסת לאט
וחתול בגינה מתמתח בלאט
נטלה אמי כף ידי בידה
וצעדנו ברחוב אל עולם לא נודע
עמנו גם אלי ודליה
לעבר הגן של עמליה.
הרחק משם, ביער ירוק בפולניה
כשאני בדרכי אל הגן של עמליה
סבא וסבתא, בנים, עוללים
ברוח היום לבור הם נופלים,
ליער בבוקר אלף גוונים
אך פני המתים לבנים,
את צמרת העץ כסה כבר הליל
רק צפור עוד קוראת שם
שמע ישראל.
בבוקר חם, סוף הקיץ, קשה היתה הפרידה
ביום צלול, סוף הקיץ, חנקה את גרוני חרדה
האם אל הגן תשובי אמי
האם תקראי עוד בשמי,
בחצר הגן של עמליה נקוו דמעות התום
בימי השרב הכבד קמלו הפרחים בחום.
בחלוף עונות ושנים
בדעוך עשן כבשנים
מגצים ומאפר בקעו דוממים
שריגי כאב ערומים
אז ידעתי כי בימי ילדות אבודים
עם שירי הגן שבאויר עוד עומדים
ופחדים שהיו את הלב מרעידים
לא יבשו הדמעות ברוחות הקדים. |
