בגן היינו שותים מיץ פטל בכוסות עבות מפלסטיק. זה היה בגלל
שנפשנו נחשבה לשבירה ועדינה ואנו בהתאם נהגנו לעיתים קרובות
להשליכן באוויר או זה על זה בכל פעם שסדק כלשהו איים על עולמנו
או סתם כשהתחשק לנו.
  בחדשות מדווחים שמחירי הנפט ירדו. שמחת זקנתי, או כמו שאומר
אייה, "חינגה והילולה".
  אני זוכר שבתיכון למדנו שפלסטיק הוא חומר סינטטי, מזיק
לסביבה, לא מתכלה וזול בטירוף. ואנחנו לא ממש קניינים נבונים.
מה שזול - טוב לנו.
  ועכשיו אני נוסע באוטובוס, דרך חלונות של פלימרים שקופים
וחסיני אבנים, רואה נערות צעירות במכנסי פי.וי.סי שיושבות על
כסאות פלסטיק מול סניף של מזון מהיר ומסונתז, מדברות מילים
שמנסות לחשוף רגשות עטופים בניילון אטום. חוזר הביתה, יושב על
הרצפה בפינת החדר, משחק עם הציפורן בטפט מתחלף של הקיר
המתפורר,  מנסה להסביר לה דברים מתוכי, אבל מבין שזה כמו לנסות
להעביר חום דרך קיר פוליאתילן, פשוט טיפשי. אז אני מתייאש
ומבקש ממנה לפתוח חלון, נותן לאוויר מלא אדי הפלסטיק מהילדים
של השכנים ששורפים כלים חד-פעמיים להציף את החדר ושותה לאט לאט
מים עכורים בכוס זכוכית גבוהה, שבירה ועדינה.