כשאתה ברמת כוכבות כמו שלי, כשאתה מצליח להוציא את עצמך מהחרא
הכי גדול של החיים ולהפך לשם נרדף לכל מה שטוב בחיים, להיות
מיליונר, להיות מוכר, להיות סופר סטאר, אפילו גורו - אז, אחד
הדברים הכי אלמנטריים הוא שיעשו עליך סרט. ולמה לא בעצם?
אבל מכיוון שאתה אגדה עוד בחייך, התסריטאי יבוא להתייעץ אתך,
לדבר אתך ותהפכו לחברים טובים. אחרי שתשב איתו על הפרטים ותלבן
את התסריט עד שהוא יהיה ממש דומה למציאות. בעצם, עד שזה יראה
כאילו משהו עקב אחרי כל החיים  עם מצלמה ביד (תחושה שכבר חשת
הרבה פעמים- בעליות הגדולות ובמורדות החדים). קטע אחד אפילו
יפגיש בינך לבין השחקן שלך.
ואז עניין השחקנים, ואתה אומר: "אם כבר עושים על תולדות חיי
סרט, אז שיהיה טוב, שיהיה משכנע, שיהיה כמה שיותר אמיתי". לא
בנאדם עם אינטגריטי כמו שלך ייתן לסרט שלך להיות לא מדויק, לא
לשום כיוון. בשבילך- רק הכי קרוב שאפשר לאמת. אז אתה מסתובב
ברחובות ומוצא שחקן מתחיל ולא מוכר שעובד בקיפול קרטונים ברחוב
אבל דומה לך בקול ובדיבור ולוקח אותו אתך. הוא לא מגולח, לובש
מעיל גשם ישן ומשופשף, אבל הפנים- קופי אתה. אפילו אימא שלך
הייתה חושבת פעמיים. אחרי שהוא עובר סדנת תיאטרון עם טובי
המורים אתה לוקח אותו אלייך, הביתה, לחיות אתכם. חודש שלם הוא
לא עוצם עין ורק עוקב אחריך ומנסה לחקות אותך. הוא מוכשר, בזה
אין ספק. אחרי חודש אפילו אשתך לא בטוחה מי מבקש ממנה קפה
בבוקר. כאקט פרסומי, לפני הוצאת הסרט אתם נגשים למשרד הפנים
ומבקשים לשנות את שמו בשלך. הסרט הוא שוס עולמי. הוא עושה 37
מיליון בשבוע הראשון ואז מופץ גם לארצות אחרות. בגלל שהבאת
שחקן לא מוכר והקפדת על כל הכללים אתם מרוויחים עליו כבר בשבוע
השלישי. לא שהכסף כבר כל כך משנה לך.
  ואז זה מתחיל. חברים מתקשרים, לברך, אומרים שהסרט מצוין,
ששיחקת אדיר והזכרת להם קטעים רבים מן העבר. בהתחלה אתה מצטנע.
אח"כ אתה מתגאה. יום אחד, בשיחה עם איזה חבר אחד שהוא גם
קולנוען, הוא אומר לך שהסרט היה טוב חוץ מהסצנה שבה אתה פוגש
את עצמך, כי חוץ ממך השחקן ששיחק היה לא משהו. אבל שאר הסרט
מצוין. וגם הביקורות, כולם אומרים דבר אחד- הכל היה מושלם חוץ
מהסצנה של המפגש כי היא כבר לא עובדת, פשוט לא ריאליסטית.
ה"אתה" שנוסף רק בקטע הזה משחק באופן "כל כך לא משכנע! חבל
להרוס ככה סרט טוב". הטירוף אוחז בך. אתה יוצא מהמשרד, טורק את
הדלת, רץ ברחוב, מתפרע. נכנס לפאב קטן במרתף, מתיישב לצד הבר
ומזמין הרבה שתייה. המון. הברמן מצביע עליך ולוחש בקול חזק
מידי ללקוחה שאחרי שנתנו לשחקן מתחיל שכמותך הזדמנות לחיים
חדשים, טובים, לשחק קטע קצר ופשוט בסרט והרסת את זה לגמרי, לא
נשאר לך מה לעשות אלא לשתות, והרבה. אתה קם וצועק ומשתולל,
אומר שאתה עצמך, שתתבע להם את הצורה. הברמן דופק לך כסא בראש
כדי שתשתוק וזורק אותך החוצה.
  לא נשארה לך שום ברירה, אין מה לעשות. כל הדרכים נסגרו.
אפילו אשתך אומרת לך בטלפון שיש לך חוצפה להתקשר בשעות כאלו
ושהסרט נגמר ואתה יכול להסתפק במה שנתנו לך וללכת הביתה.
  בלילה, בחושך, בשקט, מתגנב מתחת לחלון ביתך שלך, מתחמק
מכלבייך האהובים שפתאום מנסים לנשוך אותך, נכנס דרך חלונך
הנעול תמיד שפתוח לרווחה, ומתקרב בשקט למיטה. הוא שוכב שם,
מכורבל באותה תנוחה שאתה יודע שהיא הכי נוחה. האישה אצל אימה,
הוא מתהפך בשנתו וחושף את פניו, פניך. היית יכול להכות את עצמך
עד זוב דם? לירות בעצמך עם אקדח כשאתה שקוע בשינה עמוקה? אתה
מסתובב ונתקל לפתע במראה. משהו מוזר בך. אתה כבר לא כל כך
מטופח, המראה שלך השתנה, אתה כבר לא לגמרי משוכנע שזה אתה. כבר
לא באמת איכפת לך. מסתובב, לוקח את הכרית וחונק את הבן- זונה
העשיר שמתנהג כאילו הוא כוכב. אתה חותך בסכין מטבח את האצבעות
ומוציא לו את השיניים בלי לחשוב על מה שאתה עושה. לוקח את כל
הדברים ובכפפות ויוצא.
  ברחוב, שוב אתה עם הארנק בכיסך, אתה מרגיש טוב יותר. מעיל
הגשם הישן והטוב מחמם ואת השקית עם כל השאריות אתה זורק לתוך
פח בוער של הומלס. בפינת הרחוב אתה עוצר אצל מוכרת הפרחים.
בחורה צעירה, בטח נזרקה מבית-ספר. מוציא את שארית הכסף מכיסך
ושולח לאמך זר של ורדים אדומים, לנחמה באבלה. בכל זאת, הנימוס
מחייב.