מאז אותו יום נוראי, היא השתנתה. בן לילה. היא פשוט לא הייתה
יותר אותו דבר.
מהילדה השמחה והמאושרת שהיתה לפני, לילדה... קודרת יותר.
עצובה.
בחוץ, הכל נשאר אותו דבר. אותם בגדים, אותן נעליים, אותם
תכשיטים... אפילו אותו חיוך טיפשי שתמיד היה מרוח מתחת לאף
העכברי שלה.
אבל מבפנים הכל היה שונה. קפוא.
רק העיניים היוו הוכחה למה שמתחולל אצלה בנשמה, בלב. העיינים
הכחולות, שתמיד הבליטה כלכך, הפכו לקהות, חסרות הבעה. אולי
אפילו כהות יותר...
היא הייתה יפה. והיא גם נשארה יפה. עיניים כחולות כמו הים, אף
קטן, ושיער ארוך... בצבע שוקולד.
יש כאלה שאומרים שהשינוי עשה ליופי שלה טוב, נתן לה עומק,
אישיות...
אני חושבת שהיא הייתה יפה בהרבה לפני.  עכשיו, חסר בה משהו...
משהו, אנושי. היא הפכה למעין בובת חרס קפואה. לא מתבלטת.
שקטה...
ואי אפשר להאשים אותה. הרי, מי יכול להישאר אותו בן אדם, אותו-
ילד, אחרי מה שהיא עברה? אחרי המראות הקשים? בן לילה היא הפכה
מילדה- לאישה.
לאט לאט, ראיתי איך היא התנתקה מהעולם... בנתה לעצמה עולם
משלה. עולם שבו השמש לא זורחת. עולם- כבוי. מנותק.
החברות שלה כבר לא מנסות להתקרב יותר. הן התייאשו. אולי הן
מפחדות להסתכל בעיניים היפות שלה עכשיו, שהן ריקות מתוכן. או
אולי, גדושות בתוכן, שהן לא רוצות לראות...
גם אני ניסיתי לראות, לדבר ואולי אפילו להקשיב. אבל אין טעם.
היא פשוט- לא אותו דבר.