מצאתי אותו כשהייתי בערך בת שמונה. אני לא זוכרת בדיוק מתי
ואיפה. זה כאילו שהוא פשוט הופיע שם, אצלי. אבל מצאתי אותו.
ושמרתי אותו אצלי. אף אחד פשוט לא ביקש אותו בחזרה, אז הנחתי
שאף אחד לא רוצה אותו. האמת היא, שאף אחד לא ידע שהוא אצלי. לא
אמרתי לאף אחד. לא רציתי להגיד לאף אחד.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי משהו רק שלי- ולא של אף אחד
אחר. אהבתי את ההרגשה הזאת. הרגשה של פרטיות, של סוד. מין
בדידות נעימה כזאת. לא בדידות קרה וכואבת.

מצאתי אותו, ומאז הוא אצלי. אני לא יודעת אם אפשר לקרא לו-
הוא. הוא לא ממש משהו. הוא... פשוט שם. מין יצור קטן. דבר. הוא
לא יפה במיוחד, או מרשים. אבל הוא שלי. והוא מיוחד. אני חושבת.
לא ראיתי עוד כמוהו מעולם. זה אומר שהוא מיוחד לא? יחיד
במינו... לא כמוני. כמוני יש בכל מקום. בכל פינה.

כשהייתי קטנה, הייתי יושבת בחדר אחרי שאמא אמרה לי לילה טוב,
מדליקה את האור הקטן ומסתכלת עליו. יושבת, ומסתכלת. לומדת אותו
בעיניים שלי. נוגעת. נושמת אותו.
ונרדמת איתו בכף היד.
הוא אף פעם לא היה בורח. למרות שלא הייתי מכניסה אותו למגירה.
הוא פשוט היה נשאר שם, בתוך היד שלי, וכשהייתי מתעוררת, הוא
היה מתעורר איתי.
אהבתי אותו.

יום אחד, יצאנו לטיול שנתי בבית הספר. שכחתי אותו במגירה שלי.

וכשחזרתי, כבר לא היה לי זמן אליו. גדלתי. והוא? הוא פשוט נשאר
במגירה. הוא לא ניסה לברוח אפילו פעם אחת. פשוט ישב שם וחיכה.
אולי לא היה לו משהו יותר טוב לעשות...

כשנזכרתי בו, הוצאתי אותו החוצה, ושוב הסתכלתי עליו. לא האמנתי
כמה דבר כזה, יצור, יכול להיות חשוב לי. התגעגתי.

ועד היום, שאני הולכת לבד ברחוב, בחושך, נחמד לי להזכר שיש לי
אותו, מחכה לי שם במגירה, לא הולך לשום מקום.