כשהלך איתו ברחוב, צעד בגאווה
נשא אותו אל על בהערצה עצומה
וכל העוברים ושבים הסתכלו בעיניים פעורות מתמיד...
הוא לא חשב הרבה או אמר הרבה
אבל החיוך שלו והמבט הסגירו הכל,
כל מה שהיה צריך לדעת.
בנוסף, העובדה שהיה חרד לו ושמר עליו מכל משמר הפכה את פרק
הזמן הזה לחצי שעה הכי ארוכה בחייו, מהחנות ועד לבית.
לחוץ, פוחד ורועד, הגיעה לכניסת הבניין בו התגורר
ומה שהתחיל כהרפתקאה שאין לה מעצורים הפך לסיוט גדול
מימדים...
החל עולה במעלה המדרגות,
מעולם לא חישב או חשב על גובה התקרה בביניין מגוריו, על פי כן
פרט זה לא הטריד אותו גם באותו יום יפה ושטוף שמש במהלך טיפוס
המדרגות.
עם כל המתח והחרדה שאחזו בו, ניתן היה להבחין שהוא מקפץ
בקלילות במעלה המדרגות,שתי מדרגות בכל פעם. סוף המדרגות, ודלת
ביתו מול עיניו, רגע לפני שהוא נושם לרווחה פיצוץ עז שובר את
הדממה בחדר המדרגות ויחד איתו מתפזרת לאויר נשימתו האחרונה של
חברו הטוב ביותר...