אני כותבת עכשיו לאיש ההוא, ההוא הלא קיים באמת.
אני כותבת ואני שואלת למה, למה הלכת? למה חשבת שזה יהיה בסדר?
כשכואב לך אתה נהנה, כשאני כואבת הסבל גדול מדיי.
ישבת לך שם, חיוך אכזרי מרוח על פרצופך, ואמרת את המילים.
המילים שלך נחרתו לי בלב בצורה של צלקת ענקית, מדממת ומסרבת
להגליד.
ההתנהגות שלך, הטביעות שלך שפזורות בכל מקום בבית הזה.
אני רוצה פשוט לשרוף את הכל, אחרת איך אצליח לשכוח.
אם הייתה נשארת בך עוד טיפת אהבה, אולי זה היה נראה אחרת, אולי
כבר לא היה כל כך נורא.
אבל אתה, עם השגעונות שלך, עם הרעיונות שלך, אתה מחקת אותי.
השארת מקום רק לעצמך בעולם הקטן והעלוב שלך.
עלוב שכמותך, נשמה אומללה וחסרת מקום ביקום.
ועם כל הרוע הזה, אני עודני בוכה וממשיכה לסבול, וכותבת
וכותבת.
מקווה שיום אחד, אתה תטרח לקרוא.