והיא פשוט ישבה.
לא אמרה מילה, רק חיכתה שתשקע, שאותה שמש אדירה שקופחת מעליה
תעלם. שוקעת, וגם היא איתה.
הפרצוף שלו עולה ומאיר לה את החושך, את אותה חשכה שכסתה לה את
הפנים, החשיכה כמו שנים - אותם השנים שהוא לא היה.
אותם השנים הללו, של אפילה. לא הייתה מחשבה - רק דרך.
עד היום זה לא ברור לה.
היא עשתה טעויות אבל היא הייתה קטנה. דמעות של תמימות היו
נאספות בעיניה כשגרגיר חול אחד הגיע, אושר היה ניצת על פניה
כשקבלה נשיקה, חיוך היה מתפרש על שפתיה כשנאמרה המילה, אבל היא
לא הייתה מאושרת.
האושר אצלה היה נתפס כמובן מאליו - לא צריך לעבוד בשבילו לא
לעשות דבר, רק לחכות לו והוא יבוא. ועוד סיפור סינדרלה ועוד
שלגייה ואולי הוא יגיע, והיה למושיעה?!
הוא לא הגיע שוב, שוב אותו סיוט, שוב אותם חיים, אותם חיים
שהיא רק מבקשת מאלוהים. אותה טינה. אותו קור רוח. אותו לחץ
איום שהוביל אותה למה שהייתה-זהות ללא חיים.
זהות ללא קבוצה - זהות יחידה.
היום היא יושבת ופניה מאירות וכשהיא מדברת איתו הן זורחות.
מפעילות הן גלים של תשוקה גלים של אושר גלים של חום, חום
מדברי.
וכשהוא רחוק ואפילה מתכנסת בשנית, היא מוצאת את עצמה ללא
תכלית, מוצא של הגיון - ללא נכונות של עצמה, ללא חיים..
והרוחות מתחזקות, הגלים מתרחקים, והיא עדיין יושבת לה ופניה
מכוסים. עדיין פוחדת מגרגיר החול שיכנס לעינה, פוחדת להתמודד
עם הקור שיעטוף אותה בשניה, אבל שעון חול הזה יורד אט אט
ומתכנס לו, וכשהוא מגיע עיניה אפלות - מתכהות כלא היו כחולות
אף פעם..
הריח המדברי נשאר באפה, הקור מקפיא את נשמתה, הרוח מזיזה בה כל
איבר - אך היא-היא שלווה הייתה.
היא הייתה חולמת על חיים אחרים.
הייתה חולמת עליו - שיציל אותה מכל האחרים.
היא לא ישנה - עיניה מחכות לו.
יחכו לו גם עוד שנה.
רק שיבוא ויציל אותה מהמצוקה, מאותה מועקה עצומה.
היא הדחיקה הכל, גם את אותם הרגשות. הכל חבוי, עיניה כבר
חלשות.

והיא קטנה - והמדבר גדול,
היא מחכה - הצל אותי מהכל