כל יום אני קמה.
אין לי חשק אבל אני קמה. השעון המעורר מצלצל, אני מכבה אותו
אבל משום מה עוד שעה שלמה שאחרי זה אני שומעת אותו. זה מעצבן
אותי שהדברים הכי מעצבנים בחיים נשארים איתנו ומשפיעים עליינו
הכי הרבה. כמו השעון הזה. שעה שלמה אני שומעת את הצליל המעצבן
הזה ואין לי דרך להשתיק אותו. אולי זה השעון המעורר שבתוכי?
שמצלצל! שאומר לי: תקומי קיבינימט! תתעוררי! די לחלום!
אולי זה... ואולי אני פשוט משוגעת.

ואז אני מתעוררת, הולכת להסתכל במראה.
אני נשבעת שהיא הייתה יכולה להשבר ולהביא לי שבע שנים של מזל
רע.
ואז אותו המראה פשוט רודף אחרי ואני מייחלת כל בוקר שאולי הפעם
אני לא אראה כמו אחרי סופת טורנדו.
וזה מטריד אותי. ואני אומרת לעצמי: למה לא עשיתי את הצמה
המזדיינת, ואז אולי לא היו לי קשרים. זה כמו הדברים הקטנים
האלה בחיים שאנחנו יותר מידי מתעצלים לעשות שבסוף עושים לנו
בעיות.
כמו קרמה שחוזרת אליי כל פעם ומכה בי בפנים.

אני מתלבשת, הג'ינס לא נסגר, ואז אני מצטערת על זה שאכלתי את
השוקולד הזה אתמול. מרוב דיכאון אני כל כך רוצה לרזות כדאי
להיכנס לג'ינס הזה, אבל משהו כל פעם עוצר אותי מלהתחיל בדיאטה.
אני אמשיך לאכול מרוב דיכאון, אני אשמין ואני אמות מהתקף לב,
אני אהיה צעירה, שמנה ועצובה. וככה כולם יזכרו אותי.

ואז למעלה אני אחשוב לעצמי: מה אם הייתי עושה את הצמה הזאת, מה
אם הייתי עושה את הדיאטה הזאת, מה אם הייתי מנסה להשתיק את
השעון הזה? אולי אם לא הייתי מתעצלת כל כך, אולי אם לא הייתי
ממהרת כל כך לעבור את היום, אם הייתי מפסיקה לחיות מיום ליום?

אם הייתי נהנת ממה שנתנו לי...
אם היה לי יותר מוח... אולי אז...