"ילדה יפה שלי" איך היא מעזה לקרוא לי ילדה יפה שלה?!
אני בכלל לא שלה.
אמא אמרה לי שהיא אהבה אותי נורא, אבל היא לא יכלה להשאיר
אותי.
היא הייתה צעירה ועניה והמשפחה שלה לחצה עליה, אז היא שלחה
אותי לאימוץ.
היא השאירה לי מכתב, שאני אקרא אותו היום, ביום הולדת החמש
עשרה שלי.
ביום המאושר הזה, שמוקדש כולו לי, היא משנה לי את הזהות
לגמרי.
כל כך כעסתי עליה, הרגשתי שהיא עושה לי דווקא, לא יודעת למה.
מה היא חושבת לעצמה?!
אמא ואבא, שאני בעצם כבר לא יודעת איך לקורא להם, נתנו לי את
המכתב היום בבוקר.
אמא אמרה לי שחשוב שאני אקרא אותו, אבל לבד.
ושאני לא אכעס, כי היא לא עשתה בכוונה.
לא הבנתי בהתחלה על מה היא מדברת, כי בכלל לא ידעתי שאני לא
הבת של אמא שלי, של האדם הקרוב אלי מכולם. שחייתי 15 שנה בשקר
גמור.

המכתב היה כתוב על נייר יפה. הוא היה ורוד והיה דובי קטן
מצוייר לידו.
אבל נכר בברור כי המכתב ישן. וואו, 15 שנה הוא יושב במגירה,
ומעולם לא הבחנתי בו.
המכתב התחיל במילים "ילדה יפה שלי".
הרגשתי מועקה, לא ידעתי אם אני בכלל לא רוצה לקרוא אותו.
היה רשום בו ככה:
"ילדה יפה שלי,
מזל טוב. חמש עשרה שנה עברו מאותו יום, המרגש בחיי.
היום שבו הבאתי אותך לעולם. אבל גם היום שבו ידעתי שמעולם לא
אזכה לראות אותך גדלה, מתבגרת, מקבלת ציונים טובים, צוחקת,
בוכה וישנה.
היום המצער ביותר בחיי.
אל תכעסי על ההורים שלך.
הם אנשים מקסימים, אני בקשתי מהם לא לספר, עד היום.
הם התנגדו בהתחלה, אבל לחצתי עליהם.
אני בטוחה שאת ילדה יפה. מה יכול להיות יותר טהור ויפה ממך
ילדה שלי?
את בטח כועסת לי נורא, מגיע לי.
אבל תביני, הייתי צעירה, אמא ואבא שלי היו שמרנים אדוקים ולא
הסכימו לתת לי כסף. אבא שלך ברח לי, הוא פחד מהאחריות הזו.
לא חשבתי שיש טעם שתישארי עם כישלון כמוני, מגיע לך הרבה
יותר.
אני לא אשקר לך, אני בוכה עכשיו בכי מרורים שאני כותבת לך את
המכתב הזה, המחשבה הזו שלא אוכל להיות איתך ביום הולדת החמש
עשרה שלך עושה לי הרגשה נוראית.
אני מקווה שאת סולחת לי, ושביום מן הימים אזכה לפגוש אותך,
לראות אותך מסודרת עם משפחה, עם ילדים.
לראות את זיו פנייך, את החיוך הזה שבטוח יש לך.
החיוך הזה שמצחיק את כולם.
אוהבת תמיד תמיד, אמא שלך שלא תשכח אותך לעולם."

ישבתי חמש דקות או יותר, בוהה במכתב..מרגישה שכל מה שאני מכירה
הוא שקר גמור.
מרגישה לא אמיתית.
מי אני בכלל? אולי אני בכלל לא גאיה.
ואיך היא יודעת על החיוך שלי? החיוך שמצחיק את כולם.
הרגשתי כאב בטן כזה..כאילו כל הבטן נשאבת לי פנימה.
ניסיתי לסכם את כל מה שהבנתי עד עכשיו.
אני לא גאיה. אני מישהי אחרת, אין לי מושג מי.
אמא ואבא שלי הם בכלל לא אמא ואבא שלי, הם שיקרו לי חמש עשרה
שנה תמימות.
יש לי אמא אחרת, שאוהבת אותי, באמת. אבל שלא יכלה לגדל אותי.
כל המשפחה שלי, שקרה לי. האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, מעריכה
ומעריצה, שקרו לי בלי בושה. אף אחד מהם לא טרח לבוא ולהגיד,
גאיה, את מאומצת.
אז על מי אני אמורה לכעוס? על עצמי שלא הייתי מספיק מודעת
למתרחש מסביבי? על אמא ואבא ששקרו לי חמש עשרה שנה? או אולי על
האמא הביולוגית שלי, שמסרה אותי?
הייתי מבולבלת, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, שלא ידעתי מה
לעשות עם עצמי. לא רציתי לראות אף אחד, את כל האנשים האלו,
האנשים האלו שהם עכשיו זרים לי לגמרי, שעד לפני כמה שעות
חיבקתי ונשקתי.
הרגשתי שנאה, הרבה שנאה.
אולי אני כפוית טובה? בכל זאת... הם לקחו אותי מאישה זרה
לגמרי.
אבל לא שלטתי ברגשות שלי.
מצאתי את עצמי יושבת על המיטה מחזיקה את המכתב בידיים רועדות,
עם עיניים דומעות, מרגישה מרוחקת מכולם, מרגישה נבגדת.
הם אפילו לא באו לראות מה שלומי. שנאתי אותם, שנאתי את האמא
הביולוגית שלי, והכי שנאתי את עצמי. הרגישה שאני דוחה את עצמי.
שכולי עשויה משקרים, מצביעות, מרחמים.
ככה חגגתי יום הולדת חמש עשרה שלי. היום שכל כך חיכיתי לו.
אף אחד לא בא אלי במשך כל היום, אני לא התאמצתי לצאת החוצה,אין
לי מה לדבר אתם. לא הייתי רעבה, להפך, הייתה לי הרגשה של בחילה
תמידית.
בשלב מסויים פשוט נרדמתי. כי אני זוכרת שקמתי למחרת בבוקר,
שומעת את אותם רעשים קבועים של המכונית בחוץ, של אמא מכינה
ארוחת בוקר, ושל אבא קורא עיתון.
רק שהפעם הכל נראה לי כל כך זר ומרוחק, אפילו לא אמיתי.