הלילה חלמתי חלום שעלילתו מתרחשת לפני 2500 שנה. הלכנו להלחם
נגד הצבא של נבוכדנצר, בגרמניה משום מה, והיינו רק אני, ג'ו,
מישהו שלא הכרתי ועוד נער שאני מכיר ממגרש הכדורסל. ידענו
שנהיה מעטים מול רבים, אבל זה לא הרתיע אותנו, כי ידענו שאנו
נזכה ביתרון אסטרטגי שיהיה בעוכריהם. לנו היו תתי מקלע
עתידניים, מהסוג החדיש ביותר, ותחמושת בלתי מוגבלת למילוי תת
המקלע.
הלכנו מישראל לגרמניה ברגל, כל הלילה, משום מה בג'ונגלים. עצים
וקולות חיות בר מכל עבר, וחושך שהופך את ההליכה לחסרת זמן.
הגענו למבנה נטוש, והתבצרנו בחדר שהיה בגודל של בערך 5 מטר על
5 מטר. הקמנו את תת המקלע והעמדנו אותו בעמדה קבועה כשהקנה
פונה לדלת. אני לקחתי לעצמי תת מקלע שניתן לשאת על הכתף, וג'ו
היה ממונה על תת המקלע הנייח. האיש שהכרתי מכדורסל היה איש
המודיעין, הסידורים והתחמושת, והאיש הרביעי התנדף לו לבנתיים.
אני זוכר שלכל אורך החלום, בייחוד בהליכה (אם כי גם בהקמת
הציוד) חשבתי כמה אנו פחותים במספר לעומת הגרמנים בהנהגת
נבוכדנצר. הם יהיו עשרות עד מאות אלפים, אנחנו נהיה רק 4.
והנה, בזמן הקמת הציוד, כבר פחתנו במספר ונהיינו שלוש. ניסיתי
לעלות על יחס הריגות המינימלי, 1 ל10 אלף, או 1 ל30 אלף, שיהיה
דרוש לנו לעמוד בו כדי לנצח את הקרב. לא פחדתי, רק הייתי סקרן
לגבי האופן בו יתפתחו העניינים. היה לי יצר בלתי מוסבר, דחף
להרוג כמו רעב לאוכל. המחשבה על היתרון שלנו, 2 תתי מקלע
עתידניים והעובדה שהקדמנו להתבצר ולהכין תוכנית מבריקה -לירות
על כל מי שנכנס בדלת, הרגיעה אותי.
ואז שמענו קולות, וידענו שכל רגע הולך להכנס לחדר המבוצר בו
אנו נמצאים צבאו של נבוכדנצר. כשהם פרצו את הדלת, ג'ו התחיל
לירות ללא הפסק, וכל החדר רעד. אנשי צבאו של נבוכדנצר היו לרוב
חסרי נשק. לכמה היו פה ושם חרבות, אך זה לא מנע מהם מלהטבח ללא
סיכוי להגיע אלינו. אני, עם תת המקלע על הכתף, הייתי לפתע מחוץ
לחדר, יוצר חזית שניה כנגד הצבא.
אני מנסה להזכר מה עשה הנער מהכדורסל כל הזמן הזה, ונראה היה
לי שהוא אוסף כדורי רגל מהסביבה, ומעביר כדורי רגל ממקום
למקום. כל מהלך הקרב ניסיתי להעריך את ההריגות ב2 הצדדים. נראה
היה שאנו טובחים אותם באופן מושלם. אף אחד מאיתנו לא נפגע, אני
תוהה אם בכלל הזעתי מהמאמץ, היינו כמו מכונות. הם לעומת זאת,
נפלו במספרים מדהימים. אני חושב שעקפנו את יחס ה30000 ל1,
כשאני אישית טבחתי זמן ארוך מעל ל50000 אנשי צבא.
בהצצות שנתתי לחזית של ג'ו, ראיתי שגם הוא מסתדר נהדר, ובודאי
טבח כבר כמות משולשת ממה שאני טבחתי, אם כי אני מניח שאני
טבחתי את האישים בדרגים הגבוהים יותר שהתבצרו מאחור.
והנער מהכדורסל המשיך לאסוף כדורי רגל. ואז נעלם. ואז היינו רק
אני וג'ו. ונראה היה שלא נותרו עוד אנשים להלחם בהם.
כשהבנו שחיסלנו את כולם, אני וג'ו התבדחנו קצת על משהו, ידענו
שעוד כמה דקות תבוא תגבורת לצבאו של נבוכדנצר, היינו מוכנים.
במבט לסביבה פתאום קלטתי שכבר לא היה חדר מבוצר. לא היה חדר
בכלל, לא נותר ממנו כלום. המבנה עצמו קרס גם כן, והייתה זו שעת
בוקר מוקדמת. עמדנו בחוץ במה שנראה כמו מגרש כדורגל שכונתי, עם
הריסות ואבנים של המבנה שעמד קודם מסביבנו, וכמובן, המון
גופות. הבחנתי בכדורי רגל בגדלים שונים פה ושם, אך לא היה לי
זמן לאסוף אותם.
כשהופיעה התגבורת, התחלנו לירות שוב. שוב טבח. שוב להתגבר
עליהם בלי מאמץ. בלי אבידות, עם תחושת בטחון בלתי מוסברת,
הרגנו את כולם בקלות.
כשסיימנו את העבודה, זרקנו את כלי הנשק, אני חושב שהרגנו
בסביבות ה300 אלף איש. התחלנו לטייל במקום. אני אספתי כמה
כדורי רגל והכנסתי אותם לתיק בד. ואז הצטרפו אלי ואל ג'ו הנער
מהכדורסל והאיש שלא הכרתי שנעלם בתחילת החלום, והתחלנו לחזור
ברגל לכיוון ישראל, עם הרגשת ניצחון לא מרוממת במיוחד.
בדרך הארוכה הביתה התעוררתי.

15/11/2003