הבטחתי לכתוב לך מכתב. העברנו שלושה שבועות ביחד. שלושה שבועות
שבהם כ"כ הרבה דברים נבחנו. עזבי אותך מהבולשיט הסטנדרטי שזה
הסיבולת האישית והכוח שטבוע בכל אחת ואחת מאיתנו. אני יודעת
שכל אחת מאיתנו חגגה את הניצחון האישי שלה אחרי שהיא יצאה
מהבסיס, אבל מה שאף אחד לא יודע (למרות שכולנו שמענו את
הליחשושים...), הוא שאני ואת חגגנו הרבה יותר. את הדבר הראשון
שחשבתי עליו כשקמתי היום, ניסיתי להבין בדיוק מה יש בך שהוא
כ"כ ממגנט, כ"כ כובש וכ"כ מרתיע חלק גדול מהאנשים. אולי באמת
זה תסביך הנפוליאון הזה שיש לך, הרצון שידך הקטנטנה תהיה בכל
(חח... סורי בייבי :) ואולי זאת פשוט האישיות המתפרצת שלך.
תמיד ידעתי שיש מעין כוח תת-מודע שמושך אותנו בכיוונים שהם לא
תמיד הגיוניים, אבל לרוב בריאים בשבילינו. ואני מאמינה שאותו
הכוח משך אותי אלייך. את הפעם הראשונה שראיתי אותך אני לא
אשכח. את עמדת שם, מביטה קדימה, בעוד שהאחרות סקרו אחת את
השנייה בחוסר ביטחון מודגש. העיניים של כולן חיפשו איפה ובמי
להיתפס, ורק את בהית קדימה עם נחישות וברק החלטי בעיניים שלך.
ביקשתי ממך שתתקני לי את החגורה וככה זה התחיל, מאותו היום
תיקנת לי הרבה יותר. את זוכרת שהיינו יושבות על ספסל ותיק מתחת
לעץ ההוא, אחרי כיבוי האורות, קפה וסיגריה, והיינו מדברות? על
הכל וכלום בעצם. ואני הרכבתי לי שברי מידע בראש לפסיפס זוהר
ומרהיב שהוא האישיות שלך, וגילינו אחת לשנייה בלחש דברים
שגילינו בעצמינו. לא הבנתי למה, אבל כל פעם שראיתי אותך התנגן
לי בראש השיר של משינה: "את לא כמו כולם/עינייך הן לפני
העצב...", ליבי נשבר. אולי את תחברי אותו חלק, חלק?
את לא כמו כולם, אורי, את הכי מיוחדת...
ושום דבר ואף אחד לא הפחיד אותי בטירונות הזאת כמו שזה הפחיד
אותי... הרצון להיות איתך. תמיד. ועכשיו אני מפחדת. אני מפחדת
כי, כי... את ראית אותי ואהבת את מה שראית ואני אוהבת אותך
בחזרה. אז בבקשה תסלחי לי אם אני אצטרך לעזוב לכמה זמן, זה רק
בשביל שאני אוכל לחזור.

אהובתי... אני אמצא אותך בכל הירידים.
לילה טוב :)