רגעים קטנים כאלה,
שנראים טיפשיים.

אף מטוס לא עובר לאשר את קיומם,
אף לא איש בשורה אחד,
או איזה אות שמיים מעורר פליאה.

הם פשוט שם,
יפים,
והם, הם סתם רגעים שחוזרים שוב שוב,
קטנים ומתוקים.

כמו לנשום בחוזקה בגשם, מתנשפת.
כמו רחוב סואן עם ריח בנזין והמולת אש מסביב.

זה כשמתים להגיע הביתה, לפתוח ת'דלת
וליפול על המיטה... או על האסלה.
זה כמו לתקוע גרעפס אחרי ארוחה דשנה.

וגם, לשמוע הנדריקס, סחרוף, אהוד בנאי או את כל האלבום "To
record only water for 10 days" של פרושאנטה.
וגם לראות סרט מדהים או איזה ספר שסופם משתק,
משאיר שובל הנצחה.


ולראות את השקיעה והזריחה, לצחוק על המורה, לשחות, ללכת לים,
להתנשק, לכתוב, לאונן, להסתפר, להשתכר, לנסוע באופניים ולעשות
אהבה.

וכל זה, רגעים כאלה קטנים, מרכיבים הכל,
ולמרות תדירותם הבלתי ספירה,
הם חקוקים.