הבטחות שהבטחתי לאמא...

כשאימי שכבה על ערש דווי, ביקשה ממני ומאשתי שנישאר יחד. הבטתי
בעיני אימי ואמרתי לעצמי - בקשה על ערש דווי של אימי האהובה.
איך אוכל לעמוד בה? אין כוח בעולם שיביא אותי לומר לא לבקשה,
גם לא בחדרים האחוריים של מחשבותיי המתענות. גם לא במחיר שקר
מתמיד. אין לי כוח לסרב.
אבל כבר בהלויה, שהיתה ביום סגריר וקר, ידעתי שלא אוכל לעמוד
בבקשה זו. ידעתי שזה אבוד.
השקר, רגליים קצרות לו. וכשאדם משקר לעצמו, הוא צולע לאיטו.
המשכתי לצלוע בימים ובשבועות שלאחר מכן.
אני מביט בפניה, ואדם זר מביט בי מתוך עיניה. אין שם רוך ואין
שם אהבה, וכל מילות האהבה שתביע - ריקות מתוכן.
ובסופו של דבר - אין ברירה. צריך לצאת למסע. למסע אחר האהבה.