היה זה יום רגיל בגיהנום.

עוד משלוח של עורכי דין מחוייטים הגיע,
לעומת המשלוח של הערבים שהתעכב בגלל הבירוקרטיה בשטחים.
לא נורא, הזמן לא משחק תפקיד כאן.
קוראים לי ארז. הגעתי לפה לא מזמן, לפני בערך חצי שנה.
כשמתים, הנשמה שלך קופאת לכמה דקות, ואז היא ממשיכה,
אתה מרגיש ממש מוזר באותם רגעים, אבל ממש!
פתאום אתה בת"א נופל לתוך חור בריצפה, באחת השכונות בדרום
העיר, ונוחת על ריצפת השיש המבריקה בגיהנום.
אחרי הרשמה זריזה (הכל בגיהנום זריז) אתה מקבל שתי חולצות,
סרבל,
זוג נעליים, גרביי צמר, מכנסיים ומסרק.
מסבירים לך קצת על המקום, איפה אתה משובץ ועל ההנהלה.
עם ההנהלה לא כדי להסתבך.
אני קיבלתי שיבוץ לא רע, ממונה על ניקוי המדרגות לכניסה לחדר
הישיבות של ההנהלה.
גם יש פה אנשים די נחמדים סה"כ, החבר הכי קרוב אליי כרגע זה
אודי.
אודי נרצח ע"י מחבלים לפני כמה שנים, אבל בגלל שאנס מישהי בסוף
שבוע אחד לפני החופשת גיוס שלו, הוא הגיע לכאן.
כאן לא שופטים לפי המעשים של אנשים, כאן לא שופטים בכלל. אין
טעם.
אני ואודי הולכים ביום החופשי שלנו, מחוץ לתחום המרכזי של
הגיהנום,
ומטיילים קצת לפרברים, תמיד מעניין שם.
מדי פעם מארגנים שם מסיבת טראנסים, אבל הסלקציה נורא חריפה,
אם אתה לא שד או לפחות שדון, או לא מקורב לשטן איכשהו,
אין סיכוי שתכנס.
אודי הציע שננסה להיכנס, בהתחלה סירבתי, אבל אחר כך משכתי
בכתפיים, ואמרתי, למה לא, אין לנו מה להפסיד.
עמדנו בתור למסיבה, ואחרי עשרים דקות המתנה, איזה שדון מכוער
עם מלא חצ'קונים אמר: "הזמנות בבקשה".
אודי הסתכל עליי, ואני על אודי.
ראיתי שאודי מתחיל להרגיש לא בנוח.
פתאום! נזכרתי שבאחת הפעמים שקירצפתי את המדרגות של הכניסה
להנהלה, שמעתי שיחה של כמה שדים, והם הזכירו כמה פעמים את השם
"דאשמור". בלי לחשוב פעמים אמרתי: "דאשמור"!
אודי הסתכל עליי ואמר:"מה?!",
אבל השדון המכוער הסתכל עליי בפרצוף מעוצבן, וזז לאחור בעודו
מראה לנו את הכיוון פנימה.
נכנסנו, לא לפני שאודי אומר מאתיים פעם: "אתה גדול,אתה
גדול!!!"
זה היה המועדון הכי גדול שראיתי בחיים שלי, למרות שלא הייתי
בהרבה מועדונים, 6 קומות, אחת לכל סיגנון מוזיקה, הכל מצופה
מראות,
מנורות אולטרה כל מטר.בהחלט מחזה מדהים.
ישבנו ליד הבאר, הזמנתי קולה, הבארמן הסתכל עליי במבט מתנשא
ונתן לי את הכוס.
אודי דיבר ללא הפסקה על כמה מגניב שנכנסנו, וסיפר על על איזה
חבר שלו מהטירונות שזיין כל דבר שזז, לא ממש הקשבתי לו, יותר
התרכזתי בבחורה שישבה מולי, חולצת טי-שירט, בלי איפור, שיער
אסוף בקוקו, מעניין איך היא עברה את הסלקציה.
אמרתי לאודי שאני עוד מעט חוזר, הלכתי לשבת לידה.
קוראים לה גלית, היא התאבדה לפני שנתיים בדירת חדר שלה
בפלורנטין, מאז היא מסתובבת  בגיהנום,
ומחפשת משמעות אותה לא מצאה בחיים לפני המוות.
היא שאלה אם אני רוצה לבוא אלייה לדירה, היא גרה עם שותפה לא
רחוק מהפרבר,
אמרתי שנייה, והלכתי לאודי.
ניסיתי להסביר לו שכבר חודש לא היה לי זיון, ואני מת לאחד.
אודי התעצבן, ואמר:שעד שנכנסנו, ושהוא לא מכיר שם אף אחד,
ושאני מנאייק.
אמרתי לו שייקח כדור ויילך לרקוד קצת.
הוא לא התווכח, רק הסתכל עליי במבט כועס, והלך.

נסענו אליה לדירה, השותפה שלה לא הייתה בבית, למזלנו.
היא שמה קצת ניק דרייק ברקע.
היא אמרה שהיא הייתה שומעת הרבה ניק דרייק לפני שהיא התאבדה.
היא התחילה ללטף לי את השערות.
פתאום נפלה עליי עצבות כזאת,
חשבתי על היום שלפני שאני התאבדתי,
שמעתי את הדיסק של ניק קייב, ותליתי את עצמי באמצע החדר,
חשבתי על רונית, שהייתה הילדה שהכי אהבתי בכל החיים שלי,
אבל מעולם לא אהבה אותי.
חשבתי על אודי שבטח שוכב בתוך המכונית מעולף.
אבל יותר מהכל חשבתי על הנצח. על הנצח שמחכה לי כאן, בגיהנום,
ועל זה שלא הולך להיות יותר טוב,
ומכאן הכל לכיוון למטה.
לא שמתי לב וגלית כבר הייתה ערומה לגמרי מתחת לשמיכה
ואמרה לי לבוא. הסתכלתי אליה, ואמרתי: "עזבי".
יצאתי מהדירה שלה והתחלתי ללכת לכיוון המכונית של אודי.
הדלקתי וינסטון לייט, וזימזמתי לעצמי את השיר האחרון,
ששמעתי לפני שיצאתי.
העצבות כבר עברה, אבל המחשבה של חיי הנצח כאן,
עדיין הדהדה לי בראש.
חתולים מחשבים את קיצם לאחור, אני לא.