וככה מתוך השלווה של מוצאי שבת בבית קפה קטן בפינת הרחובות בזל
ואשתורי הפרחי, הוא אמר בשקט: "אני אקנה לי קיאק ואחתור אל
השקיעה הבלתי נגמרת", תוך שהוא מערה אל גרונו לגימה אחרונה
מבקבוק הבירה שבידו. "גולדסטאר- הכוכב של הפאב" חשבה בליבה,
מחשבה לא קשורה בכלל.
כמה עצב היה בתוך האמירה החצי שיכורה הזו שלו. העצב שלו ושלה,
מעורבבים יחד כמו שתי בועות שמחליקות אל תחתיתו של בקבוק הבירה
המרוקן.
שוב הוא בוחר לברוח, גם כשהוא שיכור, כשהיא כל כך רוצה שיישאר,
חשבה, מחייכת לעצמה חיוך קטן ועצוב.
כל הסיפור שלהם נע בין הבריחה שלו לחיפוש שלה. פגישה מקרית
בקורס לחשבונאות בלימודי התואר השני במינהל עסקים, שני אנשים
יושבים באותה השורה, שיחה מתגלגלת, הוא מתל אביב, גם היא, הוא
צריך טרמפ הביתה, לה יש אוטו. משם הדרך כבר הייתה טבעית
ללימודים משותפים.
היא נזכרה בשיחות הראשונות שהיו להם בדרך הביתה מרחובות, כחצי
שעה של שיחות עומק, איך הביך אותה כששאל על עברה הרומנטי, איך
ניסה לשנות אותה ולגרום לה לשאול עליו, מביך אותה שוב.
איך מצאו עצמם ערב אחד גשום באותו בית קפה, שותקים, היא מתעקשת
שלא לשאול והוא מתעקש שלא לספר, רק רעש הגשם שבר את השתיקה
ביניהם, שבאופן מוזר לא הייתה מעיקה.
איך מצאו עצמם בלילה גשום אחד חולקים אותה מיטה, במקרה, בלי
כוונה, רק כי ירד גשם בחוץ, והיה מאוחר, ו... ו... ואיך
התעוררה באמצע הלילה הבא כשהיא מרגישה את ידו מחבקת אותה ואת
נשמתו מלטפת את פניה.
ואיך למחרת הוא הלך אל האחרת. ואיך לא סיפר לה שעזב את האחרת,
מחכה שתשאל, אבל היא, היא הרי לא שואלת...
איך חשה מבולבלת ואבודה, נרגשת ומופתעת, שמחה ועצובה.
אוהבת?... הרגשות שחשה כלפיו הפחידו אותה, זאת הייתה הפעם
הראשונה בחייה שהיה לה כל כך טבעי להתעורר עם מישהו אחר. תחושה
מוזרה של שלווה, של "בית" לא במובן של קירות וגג אלא במובן של
חום, חיבור, שורשים.
ככל שחלפו הימים הכל היה נראה לה כל כך הגיוני וטבעי, שבכלל לא
הצליחה לזכור תקופה בה הוא לא היה שם. שמו נשזר בשיחותיה,
והתגלגל על לשונה גורם לעונג מחויך ולאור בעיניה.
הימים אתו הזכירו לה דברים שלא ממש נפגשה אתם קודם לכן - חדוות
הביחד, האושר שבלדעת מה הוא חושב גם בלי שהוא אומר, הצחוק
המשותף, החיפוש בחנויות לספרים יד שניה והשתיקות, השתיקות
הקסימו אותה יותר מהכל. היא שתמיד הרגישה בטוחה יותר בחברתן של
המילים מצאה שלווה בשקט, אבל רק בשקט שלהם.
אחר כך התחילו לכרסם בה הלבטים, פתאום החלו בקיעים בחומת
המושלמות שבנתה סביבה. כשהמים התחילו לזרום מבין הסדקים,
מאיימים להטביעה, הבינה שאין הגיון בלטבוע עם הספינה, אחרי הכל
היא לא רב חובל, ואף אחד לא יבנה מצבה לזכרה. למות על מזבח
האהבה, זה כבר לא רומנטי כמו פעם, אחרי הכל היא לא יוליה והוא
לא רומיאו.
ההבנה שהוא לא מרגיש כמוה הדהימה אותה, היא לא הבינה איך זה
יכול להיות, שזה מרגיש כמו אהבה, נראה כמו אהבה ויש לזה טעם
וריח של אהבה אבל זאת לא אהבה.
ואז, היא עשתה את הדבר הכי אמיץ שעשתה אי פעם בחייה, היא אמרה
לו ללכת. הייתה צריכה לברוח עד לניו יורק כדי לקבל את אומץ, רק
כשהפריד ביניהם אוקיאנוס מצאה בעצמה את הכוח להחליט, או אולי,
את הכוח להבין שהוא לא רואה את מה שהיא רואה ולא רוצה לחיות
ולמות איתה.
וככה ביושבם במוצאי שבת אחד באותו בית קפה תל אביבי קטן, שהיה
משכנם הקבוע ושמהווה חלק נכבד מרפרטואר הזיכרונות שלה, שילחה
את האחד שאהבה נפשה לחופשי, מנסה באותו הזמן להציל את עצמה.
הרחוב שתק, ומתוך השלווה היא שמעה את המשפט ההוא שלו וחשבה על
השקיעה הפרטית שלה, שקיעה אחרת לגמרי.
|