הערפל שנשאר מזיכרון של ביחד,
לא מבין - מה נסתר, מה גלוי,
הנסתר הוא חבוי בשלהי העתיד,
הגלוי הוא גלוי לעצמי.

דלת נסגרת, ואיתה זיכרון,
זיכרון, לא יחיד הוא ממך,
זיכרונות שגרמו לחייך ולבכות,
זיכרונות של תחושה שאבדה.

רגש כואב, לא אמור הוא להיות
מנסה להסביר לעצמי,
אם היה וצריך ואמור זה לקרות,
זה יקרה, בינתיים - הרפי.

ואכן בלרפות, עסוק הוא שכלי,
אך בעצם תקועה בחייך,
השעה היא כבר ליל - האם הוא עוד ער?
ואם כן, מה רואות הן עינייך?

ושוב אותה שיחה מצמררת,
שאת נפשי מנסה להרוג,
הלב אל השכל, השכל לרגש,
בענין חיי וחייך, ומה לעשות,
ולכן פה החלטתי והדף הוא העד,
את הלב משאירה כבר בצד,
עד עכשיו הקשבתי רק לו - והנה תראו מה קרה,
החלטה לא נמהרת, החלטה שגרמה לי לחשוב
אני ממשיכה - הרי גם מה שתקוע הרי יפתח הוא בסוף...