שלגיה שלי, כך הייתי קורא לה.
היא הייתה שלגיה ואני הייתי נסיך החלומות שלה.
והנה היא עכשיו בארון קבורה, כמו באגדה.
אמנם לא ארון מזכוכית, אבל עדיין ארון קבורה.
ואני עומד פה בצד, רואה כיצד הם מורידים אותה אט-אט לתוך האדמה
הקרירה, לנצח.
ואני לא יכול לעשות שום דבר.
שום נשיקה שאני אתן לה לא תעיר אותה.
מרגע לרגע כמות האנשים ליד הקבר מתמעטת.
בסופו של דבר אני נשאר לבד ליד המצבה האפורה.
אפורה.
כל כך שונה ממנה, שהייתה מלאה בשמחת חיים ולא הפסיקה לחייך
לרגע.
אפילו כשקיבלה מכה או ציון לא טוב במבחן, מספר שניות אחר כך -
החיוך חזר לפרצופה.
הפעם לא הגיעו מספר השניות הללו, היא מתה במקום, לא הספיקה
לחייך.

אני זוכר שיצאנו מהסרט.
שעת לילה מאוחרת.
נפרדנו בנשיקה וכל אחד הלך לכיוון ביתו.
היא גרה בסך הכל שלושה רחובות משם.
שלושה רחובות יותר מידי.
היא רצתה לעבור רחוב.
והמכונית, בלי אורות נסעה, במהירות מופרזת.
השוטרים מעריכים שהנהג היה שיכור.
'פגע וברח' כמו שאומרים.
אפילו לא יצא לבדוק במי הוא פגע. לאיזו מלאכית הוא הרס את
החיים.

והיא באמת הייתה מלאכית.
ועכשיו היא שם למעלה. נחה על משכבה בשלום.

אני זוכר את אחת השיחות היותר הזויות שלנו.
שיחה על מוות.
גן עדן, גיהנום.
הבטחנו זה לזו שאם אחד מאיתנו ימות ויעלה לשם, לשמיים, הוא
יפיל כוכב, כדי שנדע שהוא בסדר.

לפחות הכאב הנוראי הזה עבר.
מוזר, תמיד חשבתי שכשמתים עוטים חלוק לבן, מקבלים כנפיים.
אני אמורה להישאר עם אותם הבגדים מהתאונה לנצח נצחים?
טוב, לפחות הדם כבר לא עליהם.

הנה הוא שם למטה.
נסיך החלומות שלי.
הנסיך שאותו אני יותר לא אראה, לא ארגיש, לא אשמע.
אני כבר מתגעגעת אלייך.
נסיך שלי.

טוב, איך אני קמה מפה?
אין פה שום דבר להיאחז בו?
המממ... אולי אם אני רק אגיע לכוכב הזה שם.
הופה! לפחות הצלחתי לקום...
אופס, הכוכב נפל...
טוב... מה אני עושה עכשיו?

מנגב דמעה שזולגת על הלחי.
מישהו שם את ידו על כתפי.
אח שלה.
"בוא, בוא נלך..."
מתחילים ללכת לכיוון היציאה מבית הקברות.
"אוי, תראה שם...", הוא אומר לי.
"כוכב נופל", השלמתי אותו וחיוך נפרש על פניי.