היה בו משהו שונה. משהו מוזר, לא משהו בולט שמרשים אנשים וגורם
לאנשים לחבב אותו מייד. זה היה משהו מוזר, שרוב האנשים היו
מעדיפים לא להתקרב. היה בו משהו שקשה היה להגדיר, יכולת לראות
את זה גם מרחוק, בלי לדעת מה זה בדיוק. מי שהכיר אותו ידע שזה
נבע מהאישיות שלו, אפילו שכשהכירו אותו לא יכלו להגיד מה בדיוק
הדבר המוזר היה.

דבר אחד היה ברור, הוא היה אדיש ביותר. לא היה הרבה שיכל
להזיז אותו או להזיז לו. הוא אהב מספר דברים שיכל לספור על
אצבעות יד אחת, כולל המשפחה והמחשב. מה שהוא ידע לעשות זה
לכתוב. הוא אהב לכתוב, וזה מה שהוא ידע לעשות הכי טוב. גם
בחרוזים.

הוא אהב אותה, נגיד נערה כלשהי, והיא הייתה מושלמת. היא הייתה
יפה, ונחמדה, והיה לה חיוך נפלא. הוא היה אומר לה שלום במסדרון
בבית הספר, והיא הייתה מחייכת אליו, והוא הרגיש שהוא נמס
מבפנים. היא המיסה אותו כמו שהשמש ממיסה אגם קפוא בתחילת הקיץ,
והיא הייתה יפה כמו הירח ומקסימה כמו הלילה. הוא ניסה לדבר
אתה, אבל תמיד הוא היה נתקע במין גוש של חוסר בטחון שנתקע לו
בגרון, או שנגרר מאחוריו והאט אותו כשרצה ללכת אליה.

כלום לא עזר. עברו שנים והוא הצליח בקושי לדבר אתה, והוא תמיד
חשב על להתחיל אתה איך שהוא, ותמיד פחד שייכשל בצורה נוראית,
לכן מעולם לא ניסה. "בנות אוהבות בטחון עצמי" הוא ניסה לשכנע
את עצמו לעשות איזה צעד. "רק חבל שאין לך קצת" הוא ענה לעצמו.


הוא לא ידע מה לעשות. הוא כבר היה מיואש, הוא ידע שנערה כזאת,
פשוט טובה מידי בשבילו. מייד הוא ידע שאף אחת אחרת לעולם לא
תוכל להשתוות לה. אם רק יכל לעזור אומץ ולהתחיל אתה, אפילו אם
ייכשל ויידחה, לפחות יוכל לשקוע לתהום הדיכאון בידיעה שלפחות
ניסה. מזמן הוא כבר ויתר על התירוצים חסרי הערך של "אני יעשה
את זה מחר, או שבוע הבא", או תיאוריות עלובות על "למה שהיא
תירצה מישהו כמוני?". פשוט לא היה לו אומץ.

מה הוא כבר יכל לעשות? הוא לא ידע איך מתחילים עם בנות. כל מה
שהוא ידע לעשות זה לכתוב. זה היה כל עולמו, בלי לכלול משפחה
ומחשב.  זה כל מה שהוא ידע.
אז הוא כתב.